ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אמונות ודעות
- ב - 437 וְאַחַר כֵּן חָקַרְתִּי בַּמּוֹצָא הַשֵּׁנִי אֲשֶׁר הוּא הַמְחַשֵּׁב בַּשֵּׂכֶל, וְדָרַשְׁתִּי אִם אֶמְצָא לָאֱמוּנָה הַזֹּאת מַה שֶּׁיְּבַטֵּל אוֹתָהּ, וְלֹא מָצָאתִי מַה שֶּׁמְּסַפֵּק* בָּהּ כִּי אִם שְׁלֹשָׁה דְרָכִים. 438 הָאַחַת מֵהֶם, שֶׁתִּהְיֶה הַיְכֹלֶת עַל תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַשֶּׁקֶר, וּכְבָר עָמַדְתִּי עַל שֶׁאֵינֶנָּה כֵּן כַּאֲשֶׁר בֵּאַרְתִּי. 439 וְהַשֵּׁנִית , שֶׁיִּהְיֶה הַיָּכוֹל עַל זֶה לֹא הִבְטִיחָם בּוֹ, וּמְצָאתִיו שֶׁהִבְטִיחַ בּוֹ בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים מִן הַמִּקְרָא, אַף עַל פִּי שֶׁיִּתָּכֵן לִסְבֹּר בָּהֶם סְבָרוֹת רַבּוֹת עַד שֶׁיָּעָתְקוּ* מֵעִנְיַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים אֶל עִנְיָנִים אֲחֵרִים, לֹא רָאִיתִי הָעִיּוּן מְחַיֵּב דְּחוֹת הַנִּרְאֶה מֵהֶם בַּעֲבוּר שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁתִּסְבְּלֵהוּ הַסְּבָרָא. 440 וְהוּא שֶׁאֲנַחְנוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מַאֲמִינִים, כִּי כָּל אֲשֶׁר בְּסִפְרֵי הַנְּבִיאִים הוּא כַּאֲשֶׁר נִרְאֶה מִמַּשְׁמָעוֹ* וְהַיָּדוּעַ מִמִּלּוֹתָיו, אֶלָּא* מַה שֶּׁהַנִּרְאֶה וְהַיָּדוּעַ מִמֶּנּוּ מֵבִיא אֶל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים, אִם לְהַכְחִישׁ מוּחָשׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר עַל חַוָּה (בראשית ג, כ): כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי*. אוֹ לְהָשִׁיב* מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה. 441 אוֹ לִסְתֹּר דָּבָר אַחֵר כָּתוּב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, י): וּבְחָנוּנִי נָא, אַחַר שֶׁאָמַר (דברים ו, טז): לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם. אוֹ לְהַכְחִישׁ מַה שֶּׁקִּבְּלוּהוּ קַדְמוֹנֵנוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם כה, ג): אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יוֹסִיף, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שֶׁהֵם שְׁלֹשִׁים וְתֵשַׁע מַכָּה. 442 וְהַדֶּרֶךְ בְּכָל אֵלֶּה שֶׁיְּבֻקַּשׁ לָהֶם שַׁעַר עוֹבֵר* בַּלָּשׁוֹן, מִמַּה שֶּׁמִּנְהַג הַלָּשׁוֹן לְשַׁמֵּשׁ בַּמִּלּוֹת הָהֵם בּוֹ, עַד שֶׁיַּסְכִּים לָעִנְיָן הַהוּא וְלֹא יַחֲלֹק עָלָיו. כִּי זֶה יִמָּצֵא בְּלִי סָפֵק, כְּמָצְאֵנוּ לְמַאֲמָרוֹ: אֵם כָּל חָי, מְדַבֵּר מִבְּנֵי אָדָם. וּכְמָצְאֵנוּ (דברים ד, כד) לְאָמְרוֹ: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה, עַל דֶּרֶךְ הַדִּמְיוֹן וְהַקֵּרוּב אוֹמֵר, כִּי עָנְשׁוֹ כְּאֵשׁ אוֹכְלָה שֶׁהִיא שׂוֹרֶפֶת מְהֵרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם לב, כב): כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וגו'. 443 וּכְמָצְאֵנוּ לְאָמְרוֹ (מלאכי ג, י): וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אַחַר אָמְרוֹ (דברים ו, טז) לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' הֶפְרֵשׁ, וְהוּא שֶׁהַבְּחִינָה עַל שְׁנֵי פָּנִים, אֶחָד מֵהֶם יְכֹלֶת הַבּוֹרֵא, הֲיוּכַל עַל הַדָּבָר אִם לֹא, וְזֶה הוּא הָאָסוּר כַּאֲשֶׁר אָמַר (תהלים עח, יח-יט): וַיְנַסּוּ אֵל בִּלְבָבָם וגו' הֲיוּכַל אֵל לַעֲרֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר. וְהַשֵּׁנִי בְּחִינַת הָאָדָם עִנְיָנוֹ* אֵצֶל הַבּוֹרֵא, הֲיֵשׁ לוֹ אֶצְלוֹ מַעֲלָה יְתֵרָה אִם לֹא, אַחַר שֶׁהוּא מוֹדֶה שֶׁהוּא יָכוֹל עַל הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, וְזֶה מֻתָּר, כַּאֲשֶׁר אָמַר בְּגִדְעוֹן (שופטים ו, לו): וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל, (שם, לט) אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה וגו' וְהוּא כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: בְּחָנוּנִי נָא בָּזֹאת. 444 וּמָצָאנוּ לְאָמְרוֹ: אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ הוּא שָׁוֶה לְמַה שֶּׁהֶעְתִּיקוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכות כב, א) שֶׁהוּא ל"ט, וְהוּא שֶׁנֹּאמַר שֶׁהִשְׁלִים הַל"ט* וְשָׂמָם אַרְבָּעִים, כְּמוֹ שֶׁהִשְׁלִים הַל"ט שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בַּמִּדְבָּר וְשָׂמָם אַרְבָּעִים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (במדבר יד, לד): בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה כְּבָר עָבְרָה בְּלֹא הָעֹנֶשׁ הַהוּא. 445 וְאֵלֶּה הַתּוֹצָאוֹת* אָנוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם וְכָל הַמְעַיְּנִים כַּאֲשֶׁר יַכְרִיחֶנּוּ דָּבָר מֵאַחַת מֵאֵלֶּה הָאַרְבָּעָה אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, אֲבָל כְּשֶׁאֵין צֹרֶךְ דֹּחַק כָּל דָּבָר כָּתוּב וּמְקֻבָּל וְנִשְׁמָע מִכָּל אֶחָד מֵאֵלֶּה הָאַרְבָּעָה אֲשֶׁר זְכַרְנוּם, לֹא יִתָּכֵן לְבַקֵּשׁ תּוֹצָאוֹת וְהַעֲבָרוֹת* אֲשֶׁר בָּהֶם מוֹעֵד תְּחִיַּת הַמֵּתִים, עַד שֶׁנּוֹצִיאֵם מִפְּשׁוּטָם. אַךְ רָאוּי שֶׁנַּנִּיחֵם כַּאֲשֶׁר הֵם, כִּי הָאוֹמֵר אוֹתָם*, הוּא יָכוֹל וְיִוָּעֵד יַחַד. 446 וְהַשְּׁלִישִׁי *, שֶׁיִּהְיוּ סְעִיפִים* מִסְתַּעֲפִים מֵהַשֹּׁרֶשׁ הַזֶּה מַפְסִידִים אוֹתוֹ כְּשֶׁיַּעֲלֵם אָדָם עַל לִבּוֹ, וְכַאֲשֶׁר אִי אֶפְשָׁר לְשֹׁרֶשׁ בִּלְתִּי הַסְּעִיפִים הָהֵם וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם, יִתְחַיֵּב בְּהֶכְרֵחַ בִּטּוּל הַשֹּׁרֶשׁ הַמֵּבִיא אֲלֵיהֶם וְהַמַּצְרִיךְ לָהֶם. וְחָקַרְתִּי וְלֹא מָצָאתִי סָעִיף אַחַר הַמַּאֲמָרִים הָאֵלֶּה. וַאֲבָאֵר אֵיךְ הִלּוּכָם וְיֹשֶׁר אָפְנֵיהֶם בְּעֶזְרַת הָאֵל:
___________________________
שֶּׁמְּסַפֵּק – מסתפק ומתקשה. שֶׁיָּעָתְקוּ – שיסורו, שיתפרשו אחרת. נִרְאֶה מִמַּשְׁמָעוֹ – פשוטו של מקרא. אֶלָּא – מלבד. אֵם כָּל חָי – וחוה אינה האם של כל בעלי החיים. לְהָשִׁיב וכו' – לשאול, שהרי פשט הכתוב מנוגד לשכל. עוֹבֵר – משל ומליצה. בְּחִינַת הָאָדָם עִנְיָנוֹ – האדם בוחן את מדרגתו שלו. שֶׁהִשְׁלִים הַל"ט – שיהיה מספר עגול (שלם). הַתּוֹצָאוֹת – הפירושים. וְהַעֲבָרוֹת – שהכתוב אינו כפשוטו אלא משל. הָאוֹמֵר אוֹתָם – ה'. הַשְּׁלִישִׁי – הטענה השכלית השלישית נגד תחיית המתים. סְעִיפִים – פרטים.
אמונות ודעות (105)
רבנים שונים
78 - מאמר שביעי חלק א'
79 - מאמר שביעי חלק ב'
80 - מאמר שביעי חלק ג'
טען עוד
437 -ב- תחיית המתים מוכחת מן ההיגיון
כאמור אנו בוחנים האם תחיית המתים יכולה להתקיים בעולם הזה מארבע בחינות, לאחר שבררנו מצד הטבע, נבחן זאת על פי הבחינה השניה – השכל . ע"פ השכל יש לברר שלוש שאלות:
438 שאלה ראשונה – האם יש יכולת ביד מי שהבטיח להחיות את המתים לקיים את הבטחתו? כבר אמרנו שיש ביכולתו של הקב"ה יכולת לעשות ניסים, לפי שהוא ברא את העולם יש מאין, אם כן יש לו את היכולת להחיות את המתים.
439 שאלה שנייה – האם יש הבטחה מבעל היכולת להחיות מתים? מצאנו שהקב"ה הבטיח לעם ישראל פעמים רבות שתהייה תחיית המתים. אומנם ניתן להסביר את כל הפסוקים כאלגוריה ולהוציאם מפשוטם, אך מכיון שאין טענה שכלית הדוחקת בנו לדחות את פשט הפסוקים, אין סיבה שלא נסבירם כפשוטם, כמבואר לקמן.
440 אנו מאמינים שאת כל הכתוב בנביאים יש להבין כמשמעו, אלא אם קיימת אחת מארבעה סיבות אותן נפרט להלן, הדוחקת אותנו להוציא את הפסוק מפשוטו. סיבה ראשונה: הכתוב מכחיש דברים מוחשים. דוגמה, התורה כתבה על חוה (בראשית ג, כ): "כי היא הייתה אם כל חי", ופשוט שלא ניתן להבין את הפסוק באופן מילולי, מפני שמובן שחווה אינה אם כל סוגי החי בעולם, כולל בעלי החיים. סיבה שניה: הכתוב סותר את הנתפס בשכל, כמו שנאמר (דברים ד, כד): "כי ה' אלוהיך אש אֹכלה".
441 סיבה שלישית: כאשר פסוק סותר פסוק אחר, למשל הפסוק (מלאכי ג, י): "ובחנוני נא בזאת", סותר את הפסוק (דברים ו, טז): "לא תנסו את ה' אלהיכם". סיבה רביעית: פסוק הסותר את שקיבלנו במסורת התורה שבעל פה, למשל נאמר (דברים כה, ג): "ארבעים יכנו לא יוסיף", ואילו חז"ל אמרו שלוקים שלושים ותשע מכות.
442 כאשר אנו נתקלים בבעיות מעין אלו, עלינו להתבונן במשמעויות שונות המסתתרות במילים, ולפרשן במשמעות שתתאים לפשט המילים ועם זאת תתאים למסורת התורה שבעל פה, מבלי שנצטרך להוציא את הכתוב מפשוטו. למשל בפסוק (בראשית ג, כ): "אם כל חי" נבאר שכל חי אלו בני האדם, ואם כל חי היינו אם כל בני האדם. ומה שנאמר (דברים ד, כד): "כי ה' אלהיך אש אוכלה", אין הכוונה לה' אלא לעונש הבא מאתו, שהוא כמו אש השורפת מהר, כמו שנאמר (דברים לב, כא-כב): "ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם כי אש קדחה באפי".
443 בישוב הסתירה בין הפסוק: "ובחנוני נא בזאת" לפסוק: "לא תנסו את ה' אלהיכם", צריך לבאר שיש שני סוגים של בחינה, יש בחינה הבאה לבדוק את יכולת ה' לעשות דבר מסוים. בחינה זו פסולה ואסורה, ועליה נאמר: "לא תנסו את ה' אלהיכם." סוג בחינה זה מפורש בתהילים (עח, יח-יט): "וינסו אל בלבבם... היוכל אל לערוך שולחן במדבר". הבחינה השנייה לא באה לבדוק את יכולת ה', אלא את מעמדו של האדם המבקש אות אצל ה', כמו גדעון המבקש אותות בגיזת הצמר, כדי לחזק אצלו את הבטחת ה' שהוא יושיע את ישראל. בחינה זו מותרת, ועליה אומר מלאכי: "ובחנוני נא בזאת".
444 בסתירה בין הפסוק: "ארבעים יכנו" למאמר חז"ל שמכים רק ל"ט מלקות (מכות כב.), צריך להסביר ששניהם כוונו לדבר אחד, כי כוונת הפסוק שיש להגיע עד ארבעים מלקות ולא עד בכלל, כמו בני ישראל שנענשו להיות במדבר ארבעים שנה, ככתוב (במדבר יד, לד): "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה תשאו את עוונותיכם ארבעים שנה", ולמעשה היו שלושים ותשע שנים, כי השנה הראשונה שהיו במדבר, הייתה עוד לפני העונש, אם כן עונשם היה שלושים ותשע שנים והתורה קראה לכך ארבעים שנה, והביאור כמו שבארנו בפסוק: "ארבעים יכנו".
445 אם כן אנו משנים את משמעות פסוקי התורה והנביאים רק כשיש לנו אחת מהבעיות הנ"ל, אבל אם הפסוק מתקבל על הדעת ואין שום מניעה הגיונית, חייבים לקבל את פשט הפסוק.
446 שאלה שלישית – כשהדברים הנלמדים משורש סותרים אותו, מתבטל השורש, מפני שלא יכול להיות שהשורש קיים והתולדות יהיו שקריות, אולם באמונה בתחיית המתים בעולם הזה אין שום סתירה עם יסוד כלשהוא.
לעילוי נשמת לולו בת גורג'יה ע"ה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
