ישיבה
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש ויקרא
- אחרי מות
- הלכה מחשבה ומוסר
- הדרכות ונושאים בעבודת ה'
- נסיונות, קשיים והתמודדויות
לימוד השיעור מוקדש
למנשה ורחלי, ישורון ודקלה,
צופיה, אביגדור, לאה ויעקב, ואסף –
במלאת שלוש לאסוננו.
"וידם אהרן" - הדממה הכבדה שעטפה את אהרן אז, בפרשת שמיני, עם היוודע לו האסון שפקד אותו מלמדת על נוראות הכאב. למרות כאב זה, החיים לא נעצרים. קידוש ה' חייב להימשך על ידי אלו החיים כאן על פני האדמה. עקב המשכת הדרך, בשתיקה ולא בשבירה, זוכה אהרן לחיי החיים - הקשר של הקדוש ברוך הוא באופן ישיר אליו:
"קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל? שנתייחד עמו הדיבור שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין" (רש"י שמיני).
וכאן בפרשתנו נפרשת כל היריעה של חוקות היום הקדוש יום הכיפורים, מי נכנס, לאן ומתי, מהי עבודתו שם, מהי עבודת הקורבנות ומהו כל סדר היום הקדוש - כשעל כל העבודה מנצח אהרן הכהן הגדול, אהרן האב השכול, שלא עצר את מהלך חייו למרות אסונו.
למרות האסון הכפול והמכופל, לאהרן ולישראל, ביום החג הגדול של חנוכת המשכן 'החיים חייבים להימשך'. ודאי אין לומר שלבו של אהרן לא כאב נוראות על מות בניו, שהרי חז"ל אומרים שהדיבור האלוקי החיה אותו מצערו:
"פקודי ה' ישרים משמחי לב" זה אהרן שהיה לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו, וכיון שנתייחד עליו הדבור שמח שנאמר וידבר ה' אל אהרן". (ילקוט שמעוני ויקרא - פרק י' - רמז תקכ"ח)
אולי על פי הדברים הללו כתב רבי יצחק עראמה שהתורה מדגישה את שתיקת אהרן דוקא לאחר "שהיה בוכה בקול, ואז שתק". (עקידת יצחק - שער נ"ט)
החיים עם האין
אם כן, אין לומר שהתורה תבקש, ולו מהאדם הגדול ביותר, שלבו ייהפך לשבב ממוחשב שאינו מרגיש בחסרון אהוביו. אין כל אפשרות לדלג על עוצמות כאב היתמות, להפקיד במחסן את יגון השכול או לקחת כדור המשמח אלמנות. האדם השכול נגזר לחיים של כאב המלוה כל צעד מחייו. כל רגע של הישג, מלווה בחסרון היכולת לחלוק את החוויה עם הקרוב לו - שאיננו. כל חידוש והתפתחות בחייו, כל מצב של לבטים שמחה או כאב מבקש לו אוזן קשבת ולב אוהב - אלו השייכים לדמות האהובה שאיננה. כל אלו הינם חלק אכזר, אך מובנה כל כך עמוק בעצם החיים.
רבנו הגדול הרמב"ם, מתאר באופן חושפני ומפרט את שברון לבו על השכול אותו חווה, טביעת אחיו:
"גם ארעוני צרות רבות גלויות בארץ מצרים מחליים והפסד ממון ועמידת מוסרים עלי להרגני. והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה, שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום היותי עד היום הזה, והיא פטירת הצדיק זצ"ל שטבע בים הודו, ובידו ממון רב לי ולו ולאחרים, והניח בת קטנה ואלמנתו אצלי, ונשארתי אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע ובדלקת ובתמהון לבב, וכמעט קט הייתי אובד. ואח"כ עד היום הזה כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי. ובמה אתנחם והוא היה על ברכי גדל, והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק ומרויח, ואני הייתי יושב לבטח, והבין בתלמוד ובמקרא, והבין בדקדוק הלשון, ולא היתה לי שמחה אלא בראותו. ערבה כל שמחה והלך לחיי העולם והניחני נבהל בארץ נכריה. כל עת שאראה כתב ידו או ספר מספריו, יהפך עלי לבי ויעורו יגוני. כללו של דבר כי ארד אל בני אבל שאולה. ולולי התורה שהיא שעשועי, ודברי החכמות שאַשכח בהם יגוני, אז אבדתי בעניי". (אגרות הרמב"ם, לרבי יפת בן רבי אליהו הדיין)
אם הרמב"ם, איש השכל והרציונאליזם הקר, מתאר כדי כך את כאב יגונו, "כמו שמונה שנים, אני מתאבל ולא התנחמתי" ודאי גם כל אדם ידע ויבין את עומק השכול.
אך מכאן הדרך רחוקה עד להצדקת תחושתם של האבלים ש'לא נעים לחיות' כשקרובי איננו, או, 'אם אני שמח או מצליח זה אולי משום ששכחתי את אותם שאינם' - הדרך רחוקה, והיא אסורה. זהו מצב בלתי תקין. מצב זה מבטא מיתה לא רק לאלו שאינם אלא חלילה גם לאלו שנותרו.
דוגמא בולטת וכמעט מפורשת לדרך זו של תורה מצויה בדבריו של הקב"ה ליהושע בפסוק הראשון של ספרי הנביאים:
"וַיְהִי אַחֲרֵי מות משֶׁה עֶבֶד ה' וַיּאמֶר ה' אֶל יְהושֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה לֵאמר: משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנכִי נתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".
הציווי: "וְעַתָּה קוּם" מורה שאין 'להיתקע' באבלות. יש עוד משימות רבות בדרך. יש לרשת את הארץ, ויש לעשות זאת בראש מורם, בזקיפות ובנחישות, ואלו מצבי נפש בלתי אפשריים למי שנושא על ראשו את 'כתר' חורבנו תמיד. העשייה וההמשכיות אינם מנוגדים לרגשות הלב. להיפך. האבלות המשתקת היא המנוגדת לחיים, היא המקשה על הקשר האוהב למשפחה ולחברים. לכן, גם אם המת הוא לא אחר ממשה רבינו, אי אפשר להישאר בימי אבל משה. 'חיים מתים' מעיבים על המשך ההתפתחות האישית וההישגים בקודש ובחול, מקיפים בעננת עצבות את אלו החיים, והם ההיפך מתפילתנו בעשרת ימי תשובה אל 'מלך חפץ בחיים' שעקב היותו כן, מצוה עלינו לבקש 'זכרנו לחיים'.
לא להיות ברוורס
חז"ל מספרים בתחילת הש"ס על מעשה הקשור לחורבן הבית, ועל דו שיח מעניין בין רבי יוסי לאליהו הנביא שבא בעקבות אותו מעשה:
"תניא אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך רבי. ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי בני מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. ואמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה ולמדתי שמתפללין בדרך ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה" (ברכות דף ג' עמוד א')
מלבד פרטי ההלכות שלומדים ממעשה זה, נראה שלקח יש בו גם מעבר לצד המעשי.
"למדתי שאין נכנסין לחורבה!". החורבה שייכת לאובדן הבית. אכן, הצער והכאב מושכים אחור. האַבל על החורבן מבקש לטעום עוד קצת 'טעם של פעם', לחוש לפחות אויר מאוירה של חורבה מחורבות ירושלים. אבל התפילה, זו שתועיל, זו שממנה יבנה הבית, היא כבר שייכת לעתיד, לתיקון, לחיים. ובודאי שמי שצועד בדרך אסור לו להפסיק ללכת, ולסגת לאחור.
הדרך זורמת. החיים, בה הם שוטפים. היא זו המכוונת אל העתיד. אמנם ישנם שם מפריעים רבים שיכולים להפסיק את המתפלל, אך הם כולם חלק ממירוץ הדם של החיים, משטף החיות שהקב"ה משפיע על העולם. נכון, כל המדובר לגבי 'חזרה לחיים', מובן שאינו אמור כלפי אדם שמתו מוטל לפניו, גם לא למי שהוא בתוך ימי ה'שלושים', ומי יודע אם לזה הנמצא בתוך שנת האבל. אולי יותר מאוחר. אך העיקר שידע שמתי שהוא הוא חייב להתרומם. אכן, העבודה הזו של עיבוד האבל היא ביסודה אמוציונאלית, רגשית ולא כל כך אינטלקטואלית, אך גם הצד השכלי אינו נעדר ממנה.
כשמלכנו דוד מתפלל על תינוקו שילדה לו בת שבע הוא עושה זאת בכל כוחו. "וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלקִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה", אבל כשהגזרה התרחשה בפועל, אז עובר דוד לקבלת דין שלמה, שכלית: "הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לא יָשׁוּב אֵלָי".
יחס זה אינו קל, אבל דוד 'עובר לעשייתם', נכנס להילוך מעשי, והופך את הצום והשכיבה לארץ לכח של נחמה: "וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא \וַתִּקְרָא\ אֶת שְׁמוֹ שְׁלמה וה' אֲהֵבוֹ" - שלמה המלך הינו פריה של ההשלמה הכפולה: בין דוד לה', ובין דוד לבת שבע. כך דוד כמו מכניס להילוך מהיר יותר את דברי חז"ל על כך שגזרה על המת שישתכח מן הלב.
וכך גם בכלל עם ישראל. לולי המבט קדימה, אם לא השתיקה, בחינת 'וידם' על חורבן הבית ואובדן הארץ, בלא הדבקות בהמשך היצירה - לא היה עם ישראל נושא את צערו לאורך חיי הגלות הנוראים באריכותם וקשייהם.
אך העם, מתוך הבנה ואמונה, תיקון ופעולה, נכנס לחיים ממשיכים, לא אובדניים, והתעלה ליצירה תורנית ותרבותית שהינן מופת וסמל עד ימינו. האמונה בצדקת ה' וההבנה את הגודל של מהלכיו מרוממת את האדם מעפרו ומקדמת אותו חזרה למסלול של חיים, עשיה, שיקום ונחמה.
ומשתיקתו של אהרן על אבדנו, ירחמנו ה' ונזכה לחזות בדבר ה' אליו: כהן גדול הנכנס לפני ולפנים ומקדש את ה' לעיני עמים רבים.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
