ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- כתובות
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
נתנאל חיים בן אילנה אסתר
התוס' (ט ע"ב ד"ה אי למיתב) מוכיחים מכך שגם מכח ספק ספיקא ניתן להוציא ממון, ולכן כאן הואיל וגם על הצד שזינתה אם היה זה לפני האירוסין מגיע לה מנה, וכדי להפסיד גם את המנה צריך גם שהמעשה יהיה אחרי האירוסין וגם שיהיה בזנות, מספק ספיקא אינה מפסידה אותו אלא יכולה לתבוע ולהוציאו מהבעל.
לאור זאת הם מקשים על הסוגיא בדף ט ע"ב. אביי מביא הוכחה לכך שאדם בקיא בפתח פתוח ולכן הוא נאמן לאסור את אשתו בטענת פתח פתוח. הוכחתו היא מדין המשנה שתקנו להינשא ביום רביעי כדי שאם ימצא פתח פתוח יבוא מיד למחרת לבית הדין ולא תתקרר דעתו, משמע שאכן בית הדין יקשיבו לדבריו ועל פיהם יאסרוה עליו, ומוסיף אביי שאין לדחות שאדם אינו בקיא ומטרת התקנה אינה לצורך לאוסרה עליו אלא לצורך הפסדת כתובתה, כי אין בעיה בכך שתתקרר דעתו ויתן לה כתובה בלא שמגיע לה, ואין צורך לתקן תקנה כנגד. מדייקים התוס', שהוא נאמן להפסידה כתובתה גם אם אינו בקיא למרות שטענתו נחשבת כמסופקת, ומקשים מדוע הרי יש כאן ספק ספיקא לטובתה, ספק שמא אינו בקיא ופתחה באמת סגור, וגם אם בקיא ופתחה פתוח שמא נבעלה באונס. ומתרצים שכאן הצד שנאנסה אינו צד גמור לטובת האשה כי גם על הצד שנאנסה יש להסתפק שמא נאנסה קודם האירוסין ואז אינה מקבלת כתובה.
רבי עקיבא איגר (יב ע"ב ד"ה אלא עד) מעיר על התוס' שלפי הסוברים שטעם הפטור בספק ספיקא הוא מטעם שספק דאורייתא אסור רק מדרבנן, ואם כן ספק דרבנן לקולא, ודאי שטעם זה לא שייך בדיני ממונות, וגם לפי הסוברים שהוא מטעם רוב הדין צריך להיות תלוי במחלוקת רב ושמואל אם הולכים בממון אחר הרוב, ולומר שספק ספיקא עדיף מרוב זהו דוחק ומניין לנו לחדש כן, ועוד שמדברי התוס' שבאו להוכיח שאין לומר שספק ספיקא אינו מוציא ממון, משמע שבאו לדחות הווה אמינא שאפילו לרב לא מוציא ממון, ולפי זה התוס' מעלים שני צדדים קיצוניים, או שעדיף מרוב ויועיל אפילו לשמואל או שגרע מרוב ולא יועיל אפילו לרב, וזהו דוחק.
גם הפני יהושע (ט ע"ב, על תוד"ה אי למיתב) הסבור שהיתר ספק ספיקא הוא מטעם רוב דחה שהדין צריך להיות תלוי במחלוקת רב ושמואל לגבי רוב בממונות, ולכן להלכה שלא הולכים אחר הרוב גם אין ללכת אחר ספק ספיקא. כפי שיובא בהמשך הפני יהושע צמצם את חידוש התוס' כדי ליישבם.
הרמב"ן (יב ע"א ד"ה וליחוש, בפיסקה "ועיקר הפי'") אכן כותב בפירוש שמכח ספק ספיקא לא מוציאים ממון, וזו לשונו: "דודאי אפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספיקות אבדה כתובתה אם אינה טוענת דאמרינן המוציא מחברו עליו הראיה". את הוכחת התוס' הוא דוחה שמדובר שהבעל טוען בפירוש שזינתה קודם האירוסין ואינו חושש לטעון שמא זינתה לאחר האירוסין, ולכן אין לנו לחשוש לצד זה. הוא כותב זאת כדי לתרץ את המשנה בדף יג ע"א שהויכוח הוא אם היא מוכת עץ או דרוסת בעל, ונראה שמהמשנה בדף יב ע"ב שהויכוח הוא אם נבעלה לפני האירוסין או לאחריהם הרמב"ן אפילו לא נתקשה כי שם היה פשוט לו שאין לחשוש לצד שזינתה תחתיו, כי הבעל בפירוש טוען שהבעילה הייתה לפני האירוסין, אך במשנה בדף יג ע"א לא מפורש בדבריו ולכן התקשה, ותירץ שגם שם הואיל וטענתו היא "דרוסת איש ולא מוכת עץ" משמע שבא לטעון רק מצד שהייתה דרוסה עוד לפני האירוסין.
נראה שהתוס' חלקו על היסוד שבתירוץ הרמב"ן, ולדעתם עלינו לחשוש גם לצדדים שבעל הדין לא העלה, שהרי טענתו כאן היא בשמא ואם כן לא מונחת בטענתו הודאת בעל דין שכל שאר הצדדים שלא טען ודאי לא אירעו.
ביאורים בשיטת התוס'
מהריב"ל ובית שמואל
המהר"י בן לב (חלק ג סימן כא; הובא בשב שמעתתא א, כ) והבית שמואל (סח ס"ק יד) הבינו את דברי התוס' כפשוטם ללא כל סייג והבית שמואל אף פסקו להלכה.
השב שמעתתא (שמעתתא א, כ) מקשה על כך מהגמרא בדף יט ע"ב לגבי שנים החתומים על שטר ובאו שנים ואמרו פסולי עדות היו. הגמרא מקשה מדוע מגבים בשטר זה כשטר טוב הרי יש כאן שני עדים כנגד שני עדים. אם נאמר שמוציאים ממון מכח ספק ספיקא לא תובן קושייתה, שכן יש כאן ספק ספיקא. הספק הראשון הוא הספק אלו מהעדים הם דוברי האמת, כלומר, האם באמת העדים החתומים הם פסולי עדות, אך גם על הצד שהם פסולים שמא עדותם נכונה, שהרי פסולי עדות נפסלים רק מספק שמא הם משקרים.
ביאור הפני יהושע
הפני יהושע (ט ע"ב, על תוד"ה אי למיתב) מעמיד את דברי התוס' דווקא במקרה של ברי ושמא שאז בצירוף ספק ספיקא הברי יכול להוציא מהשמא. למעלה ראינו שלפי רבן גמליאל ברי בצירוף מיגו או חזקת הגוף יכול להוציא משמא, ואם כן יש לומר שהוא הדין בצירוף ספק ספיקא.
בדברי הפני יהושע מחודש שלמרות שהבעל טוען ברי שמצא פתח פתוח, היות שאנו אומרים שאינו יכול להיות בקיא אנו מתייחסים לטענתו כטענת שמא. כך מפורש גם בדברי התוס' בשבועות (מה ע"ב ד"ה וניתב), שכתבו לגבי שבועת שכיר שטענת הברי של בעל הבית אינה נחשבת אלא כטענת שמא, ומקשים שלכאורה הדין שם צריך להיות תלוי במחלוקת אם ברי עדיף משמא או לא. נקודה זו אינה מוסכמת על כולם .
ביאור הש"ך
הש"ך בספרו תקפו כהן (סימן קכ) מעמיד את דברי התוס' דווקא לגבי חיוב כתובה, ומסביר שגם לדעת התוס' ספק ספיקא אינו מוציא ממון אלא שלגבי כתובה הדין הממוני תלוי בדין האיסורי והואיל והספק ספיקא משפיע על הדין האיסורי ממילא נגזר מכך הבדל על הצד הממוני. כלומר, הש"ך מחדש שהפטור מהכתובה אינו נובע מעצם הזנות שלה אלא מכך שגרמה לבעלה להיות מחוייב לגרשה, ולכן גם אם מצד האמת זינתה, אם סוף סוף לא נאסרה על בעלה, כגון שיש ספק ספיקא לגבי האיסור, הוא חייב בכתובתה. חידוש זה של הש"ך אינו מוסכם .
את דברי הש"ך קשה מאוד להלום בתוך דברי התוס'. מעבר לכך, לכאורה הם נסתרים מהסוגיא עצמה עליה מוסב התוס', שהרי הגמרא רצתה לברר שמא אפשר לומר שהבעל אינו נאמן לעניין לאוסרה ובכל זאת נאמן לעניין הכתובה, ועל כך שואלים התוס' מדוע לא יתחייב לשלם על הכתובה מצד ספק ספיקא. מפורש בגמרא כאן, שיתכן שלא יהיה נאמן לעניין לאוסרה ולמרות שהיא תהיה מותרת לו ייפטר מן הכתובה .
ביאור השב שמעתתא
השב שמעתתא (א, כד) מעמיד את דברי התוס' דווקא במקרה שיש למוציא שטר כגון במקרה שלפנינו שיש לאשה שטר כתובתה. הטעם לכך הוא שכאשר יש שטר בידיו הוא לא נחשב כמוציא, ואף שנפסק להלכה כבית הלל ששטר אינו מוגדר כגבוי ולכן במקום שנפל ספק הוא לא נחשב המוחזק, מכל מקום הוא גם לא מוגדר כמוציא, ונפקא מינה לכך שלמרות שעל פי רוב לא ניתן להוציא ממון מכל מקום כשיש לו שטר הוא לא מוגדר כמוציא ולכן כן נלך אחר הרוב והוא הדין לספק ספיקא. סמך לכך יש בתוס' בבבא בתרא (לב ע"ב ד"ה גחין) שכתבו שגם לסוברים שלא אומרים מיגו להוציא מכל מקום כשיש בידו שטר אומרים מיגו.
טעם הדין
לפי הביאור של המהריב"ל והב"ש בדעת התוס' אכן הלכה גמורה היא שספק ספיקא מוציא ממון, ואילו לפי דעת הרמב"ן וכן לפי שאר הביאורים בתוס', ספק ספיקא אינו מוציא ממון. יש לברר מהן סברותיהן, ולצורך כך יש לשוב לבירור הסברא של עצם הדין שהולכים אחר ספק ספיקא ומתוך כך לברר האם הסברא קיימת גם בממונות.
והנה כבר עמדנו על כך בסוגיית 'ספק ספיקא' ונביא את הדברים בקצרה. ראינו שיש כמה סברות אפשריות בביאור טעם ההיתר בספק ספיקא: ספק מהתורה אסור רק מדרבנן ולכן ספק ספיקא הוא ספק דרבנן; רוב במציאות; רוב צדדים תיאורטיים; החובה להחמיר באיסור אחד היא חובה בגברא ואם כן ספק ספיקא זהו ספק באיסור גברא ורק בספק בחפצא הולכים לחומרא; ספק אם יש ספק נחשב כאין ספק לפנינו.
כפי שהקשו רבי עקיבא איגר והפני יהושע על פשט התוס' כאן (כהבנת המהריב"ל והב"ש), הטעם של ספק דרבנן לא שייך, והטעם של רוב לכאורה תלוי במחלוקת רב ושמואל אם הולכים בממון אחר הרוב, ואם כן מוכח שהתוס' (לפי הבנת המהריב"ל והב"ש) שלא ציינו זאת לא סברו כטעמים אלו. כמו כן הטעם של ספק בגברא לא שייך בממונות. לפי הטעם של רוב צדדים לכאורה יש מקום לומר ששייך גם בממונות, אך מסתבר יותר שלא, כי בממונות בשונה מאיסורים יש יותר משקל למציאות ופחות לצדדים תיאורטיים. מעבר לכך, לפי ביאורנו לעיל שרוב זה מושתת גם הוא ביסודו על רוב מציאותי, הואיל והרבה פעמים הוא משקף את הרוב המציאותי, ולפיכך נקבע שיש ללכת גם אחר רוב זה, מסתבר שוודאי לא יגדל כוחו יותר מרוב מציאותי, ואדרבה השב שמעתתא סבר שהוא גרוע יותר. מנגד, ראוי לציין שהרשב"א כתב שיתכן שאף עדיף מרוב.
לפיכך נראה לבאר את שיטת הב"ש בתוס' על פי הטעם שאין ספק לפנינו. מסתבר ללכת אחריו גם בממונות, כי גם כאן כלל לא מונח לפנינו הספק שמא הממון שייך לנתבע.
את שיטת הרמב"ן וכן שאר האחרונים בתוס' נוכל לכאורה להסביר לפי הסברות האחרות, אולם יש להעיר שהרמב"ן עצמו כותב שאפילו כל היום אתה מרבה ספיקי ספיקות איבדה כתובתה משום שהמוציא מחברו עליו הראיה, ומשמע שהדבר פשוט לדעת כולם וגם רב הסובר שהולכים בממון אחר הרוב מודה לכך. אם כן מסתבר שלא הלך בדרך זו. כמו כן, לפי דברינו בסוגיית "ספק ספיקא" נראה שהרמב"ן סבר שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, ואם כן גם לא צעד בדרך זו. נראה לבארו על פי הדרך של רוב צדדים, וסבר שאינה עדיפה מרוב מציאותי, והסברא שייכת דווקא באיסורים ששם אנו אומרים שהתורה לא אסרה דבר שרוב צדדיו להיתר, אך בממונות צריך להביא ראיה כדי להוציא ממון, וככל שנרבה ספיקות סוף סוף הריהו אלו ספיקות ולא ראיות.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
