- מדורים
- חסידים מספרים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקב בן בכורה
חסידים מספרים כי פעם אחת באה אישה בבכייה גדולה אצל מי שהיה משרתו של ר' מנחם מנדל מרימנוב, ובסופו של דבר ירש את מקומו - רבי הירש משרת מרימנוב. לטענתה עשו לה עוול בדין תורה. ציווה הצדיק לקרוא לדיינים, ואמר: "הראו נא לי את המקור שסמכתם עליו בפסק דינכם, כמדומני שטעיתם".
כשחקרו יחד בסעיף בחושן משפט שעל-פיו פסוק את הדין, נתברר שבאמת טעו בפשט הדברים. שאל אחד הדיינים את הרבי: מנין ידע מראש שיש כאן טעות? השיב הרבי: 'כתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש'. אילו הייתם דנים דין אמת, לא היתה האישה מוצאת לבכות כל-כך".
כשחקרו יחד בסעיף בחושן משפט שעל-פיו פסוק את הדין, נתברר שבאמת טעו בפשט הדברים. שאל אחד הדיינים את הרבי: מנין ידע מראש שיש כאן טעות? השיב הרבי: 'כתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש'. אילו הייתם דנים דין אמת, לא היתה האישה מוצאת לבכות כל-כך".
הסיפור שלנו מפגיש בין שתי סמכויות, סמכות בין הדין וסמכות הרבי. הדיינים פסקו מה שפסקו; האישה איננה מוכנה לקבל על עצמה את גזר הדין, ובצר לה היא פונה אל ר' הירש משרת ושוטחת לפניו את טענותיה. הכיוון שאליו זורמת העלילה הוא כיוון מוכר. הדין הוא דין, ולעתים קרובות בעלי הדין אינם מסוגלים לעכל את עומק הדין, ומשום כך הם מתקוממים ומנסים לעורר את הסובבים ואולי אף את הדיינים לחשוב פעם נוספת שמא אירעה כאן טעות. לשם כך הם עושים לעתים גם שימוש בדמעות ובאמצעים רגשיים אחרים, כדי להשפיע על כיוון המחשבה של היושבים בדין.
האישה מגיעה לפני ר' הירש בבכייה עצומה, וטוענת שנעשה לה עוול בדין. לכאורה הדין הוא דין, והדמעות אינן אמורות לשנות את הדין, אבל ר' הירש סובר אחרת. הוא פונה אל הדיינים שיבדקו שוב את הדין.
חסידים מספרים (93)
הרב אריה הנדלר
64 - מַן מן השמים
65 - דמעות ודין
66 - שולחן השבת של ר' מנחם מנדל
טען עוד
התורה אינה באה לכפות את המוסר האנושי, אלא להתחבר אליו. התורה היא השיקוף של המוסר הטבעי הפשוט הקיים באדם בפרט ובבריאה בכלל. על דרך זו אמרו חכמים שאלמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול, גזל מנמלה ודרך ארץ מתרנגול. המוסר על כל מרכיביו מצוי בבריאה בדיוק כפי שהוא מצוי בתורה, והתורה היא הביטוי של אותו מוסר שעל-פיו ייסד בורא העולם חוקות שמים וארץ.
גם פרק יט בתהלים, שהוא הפרק שממנו לקוח הפסוק "תורת ה' תמימה", משקף את הרעיון הזה. ראשיתו של הפרק בתיאור המערכת הטבעית של העולם: "השמים מספרים כבוד אל... יום ליום יביע אומר". המשכו של הפרק הוא בתיאור התורה: "עדות ה' נאמנה... פקודי ה' ישרים משמחי לב... הנחמדים מזהב ומפז רב".
גם חלוקת הפרק היא מאוזנת: שבעה פסוקים לתיאור העולם הטבעי ושבעה פסוקים לתיאור התורה. המסר הוא ברור: הטבע והתורה חד הם. לא ייתכן שהמגמה הטבעית תעמוד בסתירה למגמת התורה, וגם להיפך, המוסר התורני יעמוד תמיד בהתאמה עם המוסר הטבעי. בנקודה זו אנו חוזרים אל הסיפור שלנו.
יש להניח כי ר' הירש התרשם שדמעותיה של האישה הן דמעות אמת, הנובעות מהרגשה פנימית שלא נעשה לה דין צדק. דין אמת איננו יכול להביא לידי בכייה גדולה ועצומה כל-כך. אם הבכי הוא בכי אמת, אם הנטייה הטבעית אומרת כי נעשה כאן עוול, סימן שאכן נעשה כאן עוול.
וכאן בא דגש חשוב ביותר: ר' הירש אינו פוסק את הדין מתוך ההרגשה הטבעית. הוא איננו פוסק את הדין מתוך המשמעות שהוא מעניק לדמעות של האישה; אך הדמעות הן שמובילות אותו, ובסופו של דבר גם את הדיינים, לבדוק את הדין פעם נוספת - ואכן מתברר שהדין הוא דין שונה.
הדין השתנה לא בגלל שהדמעות הכריעו את הכף, אלא משום שההבנה באותו סעיף בשולחן ערוך היא הבנה שונה. הדמעות גרמו לר' הירש להבין כי משהו בהרמוניה בין המוסר הטבעי לבין מוסר התורה נפגם. הבנת הפגימה הזו היא שהובילה אותו לדיון מחודש בדברי השולחן ערוך ולמציאת השגיאה.
-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
חידוש כוחות העולם
הלכות קבלת שבת מוקדמת
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
האם מותר לפנות למקובלים?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
דיני קדימה בברכות
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
סוד ההתחדשות של יצחק
הקשר בין ניצבים לראש השנה
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו