ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- לאורו
אַחֲרֵי הַתְּשׁוּבָה הַטִּבְעִית בָּאָה הָאֱמוּנִית, הִיא הַחַיָּה בָּעוֹלָם מִמְּקוֹר הַמָּסֹרֶת וְהַדָּת, שֶׁהִיא עוֹסֶקֶת הַרְבֵּה בִּתְשׁוּבָה. הַתּוֹרָה מַבְטִיחָה לְשָׁבֵי פֶשַׁע סְלִיחָה. חַטְּאוֹת הַיָּחִיד וְהַצִּבּוּר נִמְחִים עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה. הַנְּבִיאִים מְלֵאִים הֵם דְּבָרִים נִשְׂגָּבִים עַל דְּבַר הַתְּשׁוּבָה. בִּכְלָל, כָּל עֵרֶךְ הַתּוֹכֵחָה הַתּוֹרִית, בָּנוּי הוּא עַל הַתְּשׁוּבָה הָאֱמוּנִית. בְּמַעֲמַקֶּיהָ יֶשְׁנָם פְּרָטִים לְאֵין חֵקֶר, אֲשֶׁר אַךְ כְּלָלֵיהֶם הַיְסוֹדִיִּים דּוֹרְשִׁים הַרְחָבַת דִּבּוּרִים וּבֵאוּרִים רַבִּים.
הַתְּשׁוּבָה הַשִּׂכְלִית הִיא אוֹתָהּ שֶׁכְּבָר רָכְשָׁה לָהּ אֶת הַטִּבְעִית וְהָאֱמוּנִית, שֶׁכְּבָר בָּאָה לַמַּדְרֵגָה הָעֶלְיוֹנָה, אֲשֶׁר לֹא רַק צַעַר גּוּפָנִי אוֹ נַפְשִׁי וְרוּחָנִי, וְלֹא רַק הַשְׁפָּעַת הַמָּסֹרֶת וְהַקַּבָּלָה, אִם מִפַּחַד עֹנֶשׁ אוֹ רֹשֶׁם כָּל דְּבַר חֹק וּמִשְׁפָּט הַבָּא מֵהֶן אֶל פְּנִים הַנֶּפֶשׁ, גּוֹרְמִים הֵם אֶת הַתְּשׁוּבָה, כִּי–אִם הַכָּרָה בְּרוּרָה, הַבָּאָה מֵהַשְׁקָפַת הָעוֹלָם וְהַחַיִּים הַשְּׁלֵמָה, אֲשֶׁר עָלְתָה לְמַעֲלָתָהּ אַחֲרֵי אֲשֶׁר הַתַּפְקִיד הַטִּבְעִי וְהָאֱמוּנִי כְּבָר רָשְׁמוּ בָּהּ יָפֶה אֶת רִשּׁוּמֵיהֶם.
תְּשׁוּבָה זוֹ, הַכְּלוּלָה מֵהַקּוֹדְמוֹת, הִיא מְלֵאָה כְּבָר אֹשֶׁר אֵין קֵץ, הִיא מְהַפֶּכֶת אֶת הַחֲטָאִים כֻּלָּם לִזְכֻיּוֹת, מִכָּל הַשְּׁגִיאוֹת הִיא מוֹצִיאָה לִמּוּדִים נִשְׂגָּבִים, וּמִכָּל הַהַשְׁפָּלוֹת - עֲלִיּוֹת נֶהְדָּרוֹת. זֹאת הִיא הַתְּשׁוּבָה שֶׁעֵינֵי כֹּל אֵלֶיהָ נְשׂוּאוֹת. שֶׁהִיא מֻכְרַחַת לָבֹא וְשֶׁסּוֹפָהּ לָבֹא.
פֶּרֶק ב - תְּשׁוּבָה פִּתְאוֹמִית וּתְשׁוּבָה הַדְרָגִית
לְגַבֵּי מֶשֶׁךְ זְמַנָּהּ, הַתְּשׁוּבָה מִתְחַלֶּקֶת לִשְׁנֵי חֲלָקִים: תְּשׁוּבָה פִּתְאוֹמִית, וּתְשׁוּבָה הַדְרָגִית. משך התשובה
הַפִּתְאוֹמִית בָּאָה מִתּוֹךְ אֵיזֶה בָּרָק רוּחָנִי הַנִּכְנָס בַּנְּשָׁמָה, בְּפַעַם אַחַת מַכִּיר הוּא אֶת הָרַע וְאֶת הַכִּעוּר שֶׁל הַחֵטְא וְנֶהְפָּךְ לְאִישׁ אַחֵר, וּכְבָר מַרְגִּישׁ הוּא בְּקִרְבּוֹ הִשְׁתַּנּוּת גְּמוּרָה לְטוֹבָה. תְּשׁוּבָה זוֹ בָּאָה עַל יְדֵי אֵיזוֹ הוֹפָעָה שֶׁל סְגֻלָּה פְּנִימִית, עַל יְדֵי אֵיזוֹ הַשְׁפָּעָה נִשְׁמָתִית גְּדוֹלָה, שֶׁרָאוּי לְחַפֵּשׂ אֶת נְתִיבוֹתֶיהָ בְּעִמְקֵי תַּעֲלוּמָה. התשובה הפתאומית
וְיֶשְׁנָהּ תְּשׁוּבָה הַדְרָגִית. לֹא בְּרִיקָה הִבְרִיקָה בְּקִרְבּוֹ לְהִתְהַפֵּךְ מִן הָעֹמֶק שֶׁל הָרַע אֶל הַטּוֹב, אֶלָּא מַרְגִּישׁ הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת הוֹלֵךְ וּמֵטִיב דְּרָכָיו וְאָרְחוֹת חַיָּיו, רְצוֹנוֹ, הֲלָךְ–מַחְשְׁבוֹתָיו, וּבְמַהֲלָכוֹ זֶה הוֹלֵךְ הוּא וְכוֹבֵשׁ לְאַט לְאַט אֶת דַּרְכֵי הַיֹּשֶׁר, מְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת, מֵטִיב אֶת הַמַּעֲשִׂים, מְלַמֵּד אֶת עַצְמוֹ אֵיךְ לְהִתְכַּשֵׁר יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא בָּא לְמַעֲלָה רָמָה שֶׁל זִכּוּךְ וְתִקּוּן. התשובה ההדרגתית
הַתְּשׁוּבָה הָעֶלְיוֹנָה בָּאָה מֵהַבְרָקָה שֶׁל הַטּוֹב הַכְּלָלִי, שֶׁל הַטּוֹב הָאֱלֹהִי הַשּׁוֹרֶה בָּעוֹלָמוֹת כֻּלָּם, אוֹר חֵי הָעוֹלָמִים. נִשְׁמַת–כֹּל הָאֲצִילִית מִצְטַיֶּרֶת לְפָנֵינוּ בְּהוֹדָהּ וּקְדֻשָּׁתָהּ, כַּמָּה שֶׁהַלֵּב יָכוֹל לִסְפֹּג. וַהֲלֹא בֶּאֱמֶת הַכֹּל הוּא טוֹב וְיָשָׁר כָּל כָּךְ, וְהַיֹּשֶׁר וְהַטּוֹב שֶׁבָּנוּ הֲלֹא הוּא בָּא מֵהַתְאָמָתֵנוּ אֶל הַכֹּל, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת קָרוּעַ מִן הַכֹּל, פֵּרוּר מְשֻׁנֶּה, מֻפְרָד כְּאָבָק דַּק שֶׁכְּלֹא נֶחְשָׁב. וּמִתּוֹךְ הַכָּרָה זוֹ, שֶׁהִיא הַכָּרָה אֱלֹהִית בֶּאֱמֶת, בָּאָה תְּשׁוּבָה בְּחַיֵּי הַפְּרָט וּבְחַיֵּי הַכְּלָל. התשובה העליונה
ביאורים – תשובה אמונית ותשובה שכלית:
הסוג השני של התשובה, 'הדתית', מתחיל מבחוץ ולא מבפנים. התורה מצווה עלינו לחזור בתשובה, ומבטיחה לנו שהתשובה אכן אפשרית וניתן לפתוח דף חדש ונקי למרות משקעי העבר. מתוך לימוד התורה, מתחזק בנו הביטחון בכוחה של התשובה, ומתעורר בנו הרצון לממש אותה בפועל.
שני הסוגים הראשונים של התשובה מציינים שתי קטבים, שלפעמים אף מנוגדים זה לזה. התשובה הטבעית נובעת מתוך חויה פנימית ותשוקה עזה, אבל היא חסרת משמעות והבנה. לעומתה, התשובה האמונית נובעת מתוך עיון במקורות, ובאה לידי ביטוי בקיום מצות ה', אבל היא עלולה להיות מנוכרת לרגש ולרצון הפשוט של האדם.
הסוג השלישי של התשובה, 'השכלית', ממזג את שני הצדדים גם יחד. התשובה הזו מתארת השקפת עולם מסודרת שהאדם רוכש לעצמו במהלך החיים. הוא מעמיק בלימוד התורה, עד שהוא תופס את הרעיון הכללי שגנוז בה, ולא מסתפק ברשימת מטלות ודרישות מפורטות. הוא מבין את התכלית של העולם והאדם, את המבנה של כוחות החיים וההרמוניה ביניהם, עד שהתורה פוגשת את עולם הנפש ולא מדלגת מעליו. הוא חש איך התורה משרטטת את מפת הנפש שלו בדיוק נמרץ, והספר והלב מתאחדים.
המניעים השונים לתשובה, משפיעים גם על תהליך התשובה עצמו: התשובה הטבעית נועדה לנקות ייסורי מצפון ולהגיע לשלוה נפשית. התשובה האמונית נעשית מתוך מילוי צו עליון או פחד מעונש. שתיהן מתארות אדם שלא מעוניין לערוך טיפול שורש, אלא רק 'להסתדר' ולהמשיך הלאה. המצב הזה נקרא תשובה מיראה , המעידה על ריחוק בין האדם לבורא, כאשר האדם מרגיש מאוים, ומוכן לוותר על רצונו מפני רצון ה'.
התשובה השכלית עולה מתוך הזדהות עמוקה עם דבר ה', ותחושה של התאמה מובנית בין הנפש והתורה. היא מתארת אדם שעושה את רצונו כרצון ה', ולא חש כל סתירה ביניהם. הוא בוחר בחיים של שליחות, ומסדר על פיה את המידות, המחשבות והשאיפות. המצב הזה נקרא תשובה מאהבה , המעידה על קירוב וחיבור בין האדם לבורא, שבכוחה 'להפוך זדונות לזכויות': אישיות שמאמינה בקדושה הטבעית של הנפש, מסוגלת לזהות גם בתוך מעשה העבירה את כוחות החיים הטובים שאיבדו את דרכם. במקום להתנער מהחטא , היא רותמת את עוצמות החיים הגנוזות בו - לעבודת ה', ומתקנת אותו .
פרק ב' - ביאורים :
התפקיד של התשובה הוא לחבר את הנפש של האדם עם רצון ה'. היא אמורה לטפל במגוון רחב של כוחות שמרכיבים את החיים שלנו: מחשבות, מידות, דיבורים, מעשים, רגשות, שאיפות. את כל אלו היא מנסה לרומם לגובה רוחני, אצילי וטהור. התשובה לוקחת שאיפות שחולמות להגיע כמה שיותר רחוק, ומכניסה את כל אלו למרחב של זמן ומגבלות אנושיות. היא מחברת בין עולמות שונים וסותרים, היא מדברת אל הגוף בשפה של נשמה.
לגוף ולנשמה דפוסי התנהגות שונים לחלוטין. כשהם מחליטים לשתף פעולה ביניהם, מישהו יצטרך לוותר. או שהנשמה תוותר על היכולות העל טבעיות שלה, תנמיך קומה, ותעבוד עם הגוף לפי הכלים שלו. היא תציב יעדים קרובים להשגה, ובהדרגה היא תוביל את הגוף לזיכוך האישיות צעד אחר צעד. או שהנשמה תמשוך אליה את הגוף, ותכבוש אותו. היא תרומם אותו בבת אחת, ותהפוך אותו לכלי שרת מקודש בעבודת ה'.
את שתי הדרכים הללו מתאר כאן הרב קוק. ב'תשובה פתאומית' הנשמה סוחפת את הגוף בעקבותיה, וב'תשובה הדרגית' הנשמה נותנת לגוף להכתיב את הקצב. האופי של התשובה נקבע על פי נקודת הפתיחה שלה. התשובה המצויה יותר היא ה'הדרגית', שנובעת מתוך תהליך מתמשך של פיתוח מודעות עצמית, ותשומת לב. עם הזמן האדם מפנים שהגיע הזמן לשנות הרגלים ולסלול דרך חדשה. ההכרה הזו מחלחלת לאיטה, ויחד איתה הוא עמל על תיקון מדוקדק ומפורט של הנפש, לפי כוחותיו. התשובה העליונה היא ה'פתאומית' שהופכת את האישיות מקצה לקצה. התשובה הזו לא תלויה בתובנות שהאדם רכש, אלא יונקת את כוחה ממקור נסתר ופנימי בעומק הנשמה, שמעניק לאדם אנרגיות רוחניות בעוצמה גבוהה, הרבה מעבר ליכולת הקיבול הטבעית שלו.
מהו אותו מקור נסתר? זוהי השייכות של האדם הפרטי אל הכלל. תחושה עמוקה שהאדם לא חי לעצמו, אלא הוא חלק בלתי נפרד מכל הבריאה שממלאת את תפקידה. מאורות השמים 'עושים באימה רצון קונם', האדמה מגדלת ומצמיחה עצים ופירות, האומנים ובעלי המקצוע משכללים את העולם - וכל אלו תובעים גם ממנו למלא את ייעודו. הרצון המובנה באדם להתאים את עצמו לסביבה, מחבר אותו לה'.
הרחבות
תשובה ודאית – "הַתּוֹרָה מַבְטִיחָה לְשָׁבֵי פֶשַׁע סְלִיחָה" - "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין" [רמב"ם הלכות תשובה ז, ה].
סוגי תשובה
תְּשׁוּבָה פִּתְאוֹמִית, וּתְשׁוּבָה הַדְרָגִית. שני סוגים אלה של תשובה יכולים להופיע באותו אדם בזמנים שונים. בנוסף לכך אנו מוצאים שלושה אפיונים נוספים לסוגי התשובות: א. לפי סוגי הנשמות. יש מי שנפשו נוטה לסוג אחד של תשובה. עליו להכיר זאת ועל פי זה למצוא את דרך התשובה המתאימה לו [עיין לקמן יד, יז]. ב. שיטות שונות בעבודת ה'. הרב קוק מחלק, למשל, בין היהדות הליטאית הדוגלת בהתפתחות הדרגתית ומובנית, לעומת היהדות החסידית שהולכת בשיטה השנייה של הדילוג הפתאומי [שמונה קבצים ה, סב]. ג. הנהגות שונות בגאולה. יש הבדלים בין הדורות השונים כמו בין דור יציאת מצרים לדור הגאולה העתידה (עיין אגרות ראי"ה ג, תשנג).
קונה עולמו בשעה
הַפִּתְאוֹמִית. למשל, רבי אלעזר בן דורדיא היה שטוף ביותר בעבֵרה, והתעורר לתשובה בפעם אחת. יצאה בת קול ואמרה שהוא מזומן לחיי העולם הבא, ועל כך אמר רבי "יש הקונה עולמו בשעה אחת" [עבודה זרה יז, א].
שלבים בתשובה
וְיֶשְׁנָהּ תְּשׁוּבָה הַדְרָגִית. הרמב"ם מפרט ארבעה שלבים עיקריים בתהליך התשובה – הכרת החטא, חרטה, עזיבת החטא וקבלה לעתיד שלא לעשותו [הלכות תשובה ב, ב]. אך בכל שלב מִשְלבים אלה קיימים שלבים נוספים: רבנו יונה מונה עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה [שערי תשובה שער ראשון, נב]. רבנו בחיי מונה מספר דברים שעל האדם לדעת כדי לשוב בתשובה שלמה [חובות הלבבות שער התשובה, ג], ומוסיף גם תנאים שהתשובה תלויה בקיומם [שם, ה].
(באדיבות עמותת "בשביל-הנשמה", מתוך מיזם "הלימוד היומי באמונה", להצטרפות ולקבלת הלימוד בדוא"ל: Emunadafgmail.com)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
