ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
הראשונים נחלקו בביאור הטעם של חכמים וכן בביאור הטעם של רבי.
טעם חכמים
הברייתא הראשונה
לגבי הטעם של חכמים, הרשב"ם (ד"ה עד דמטיא) ורבנו יונה (ד"ה אמר קרא) מבארים את דברי הגמרא "עד דמטיא לידיה" לידו של הנותן, והדימוי למתנה הוא שכמו שבמתנה הנותן אינו יכול להקנות עד שבא לידו משום שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, כך כאן האב אינו יכול להוריש שבח שעדיין לא בא לעולם בשעת פטירתו. הרש"ש (על הרשב"ם כאן) מקשה מדוע מכל מקום לא יזכה הבכור משום שזכה בגוף הקרקע ואם כן הקרקע שלו היא זו שהושבחה. ובשיעורי רבי דוד (אות תלד) תירץ שלפי השיטה לקמן (קכו ע"א) שאין לבכור קודם חלוקה מובן, שהרי עדיין לא קיבל את חלקו, ואפילו לשיטה שם שיש לו קודם חלוקה מכל מקום דעת הרשב"ם שם שיש לו רק במקרה שמחה ודרש לקבל את חלקיו 1 .
אולם רבנו יונה מביא יש מפרשים , וכמותם סובר הריטב"א (ד"ה מה מתנה), שמפרשים "עד דמטיא לידיה" של המקבל, והדימוי הוא שבשונה מירושה רגילה בה זוכים מיד בעת הפטירה, חלק הבכורה דומה למתנה שלא זוכים בה עד שמגיעה לידי המקבל, ולכן כל שבח ששבחו הנכסים בינתיים אינו נחשב כשבח שהשביחו נכסי הבכור אלא של כולם.
ספרי דבי רב
בהמשך מובא שרב נחמן ורמי בר חמא שנו בספרי דבי רב, דהיינו ברייתא בתורת כהנים, ושם לכאורה מובא טעם שונה. רב נחמן שנה את דעת רבי "בכל אשר ימצא – פרט לשבח שהשביחו יורשין לאחר מיתת אביהן", ורמי בר חמא שנה "בכל אשר ימצא – פרט לשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהן". מכאן משמע שהמקור לעצם הדין שאינם יורשים שבח הוא מ"בכל אשר ימצא" ומכאן שאין הבכור יורש פי שניים בראוי אלא שנחלקו אם רק שבח שהשביחו היתומים מוגדר כראוי ואינו מצוי או שגם שבח ששבחו הנכסים מאליהם מוגדר כאינו מצוי.
ואכן מדברי רבנו יונה (ד"ה אמר רב פפא) לגבי דברי רב פפא שיובאו בהמשך משמע שאלו טעמים שונים והסוגיות חלוקות.
אולי לפי הסבר הריטב"א "עד דמטיא למקבל" אפשר לומר שההסברים משלימים. הריטב"א ביאר שחלק הבכורה דומה למתנה שלא זוכים בה עד שמגיעה לידי המקבל, ולכן כל שבח ששבחו הנכסים בינתיים אינו נחשב כשבח שהשביחו נכסי הבכור אלא של כולם. אך לכאורה יש לשאול לדעת חכמים מדוע אין הבכור זוכה, הרי אף אם התורה דימתה למתנה שאינו זוכה בה עד שמגיעה לידיו ולכן לא נחשב שהנכסים שלו השביחו, סוף סוף נחשב כנכסי האב או כנכסי תפוסת הבית שהשביחו, והרי הוא זכאי ליטול פי שניים בכל מה שיורשים מאביהם, ואם כן מדוע לא יטול גם בכך כמו שנוטל משאר הנכסים. וצריך לומר שהואיל ולא היה קיים בשעת הפטירה אין זה מצוי אלא ראוי, ואם כן יוצא שהלימוד של "לתת" נאמר על גבי הלימוד של "בכל אשר ימצא" ואינו עומד לבדו, ולדעת רבי שזוכה מיד ככל ירושה וממילא נחשב שקרקעיתו השביחה אין למעט שבח זה מ"בכל אשר ימצא". אך אפשר להשיב אחרת על שאלה זו, ולענות שאינו נוטל בשבח כמו שנוטל משאר הנכסים משום שזה כלל לא נחשב ממון של האב אלא של היתומים, שהרי לא היה קיים בזמן פטירת האב ושותפות כל היורשים ('תפוסת הבית') היא זו שהושבחה.
הרשב"ם הלך בדרכו של רבנו יונה "עד דמטיא לידיה דנותן" אולם לא ציין שהסוגיות חלוקות, וכן בביאורו לברייתא הראשונה דן בשטר חוב ומתבטא שלרבי נחשב מוחזק, ומשמע שכוונתו שהווי מצוי לאפוקי מראוי, וכן משמע מנימוקו שם שלא ניתן לכפור במלווה בשטר, ומכל אלו משמע שהברייתות אינן חלוקות אלא משלימות, אך צריך עיון כיצד הן משלימות ומדוע זקוקים לשתי הדרשות, ואולי הדרשה הבסיסית היא "אשר ימצא", והגדר של "לתת" בא להגדיר מה נחשב כמצוי ומלמדנו שאם האב יכול לתת בחייו נחשב כמצוי.
רב פפא
רב פפא מצמצם את מחלוקת התנאים ואומר שכולם מודים בדיקלא ואלים שזוכה הואיל ולא נשתנה, ולא נחלקו אלא בכגון "חפורה והוו שובלי", כלומר השאירו שדה שחת וצמחה התבואה ונעשתה שיבולים, שלדעת רבי הואיל והשבח בא ממילא זוכה בו ואילו לדעת חכמים הואיל ונשתנה אינו זוכה.
רבנו יונה מביא שיש שפירשו שלפי רב פפא המקור של חכמים הוא מהפסוק "בכל אשר ימצא" ונחלקו התנאים אם שבח הבא ממילא מוגדר כמצוי או לא, ובדיקלא ואלים שלא נשתנה הדבר כולם מודים שמוגדר כמצוי. וכותב רבנו יונה שלפי פירוש זה נמצא שרב פפא חלוק על הסוגיא למעלה שביארה ששורש מחלוקתם הוא בדרשה "לתת". נראה שלא רצו לפרש גם ברב פפא שהמקור הוא מ"לתת" כי הבינו שלפי זה אין סברא לחלק בין דיקלא ואלים לחפורה והוו שובלי וגם בדיקלא ואלים צריכים חכמים לסבור שאינו זוכה הואיל ולא מטיא לידיה ולא יכול היה להקנות את התוספת שצמחה באילן. רבנו יונה לא הזכיר שבהמשך רואים בפירוש שיש ברייתא שדרשה שהמקור לשיטת חכמים הוא מהדרשה של "בכל אשר ימצא", כפי שהבאנו למעלה, ומכל מקום מדבריו עולה שברייתא זו ודאי חלוקה על הברייתא שהובאה בתחילת הסוגיא, ורב פפא סבר כמותה.
לפי הערתנו שם, לפי פירוש הריטב"א יתכן שכלל אין מחלוקת סוגיות, ואם אכן אין, נצטרך לבאר בדעתו שדיקלא ואלים לא ממועט מ"לתת" כי איננו רואים זאת כתוספת ולכן כאשר הבכור מקבל את הדקל הוא מקבל אותו כמו שהוא כעת למרות שהתוספת לא הושבחה ברשותו.
הרשב"ם (קכה ע"ב ד"ה א"ר פפא) כותב שמחלוקת התנאים בחפורה והוי שובלי היא משום הכתוב "לתת". עולה מדבריו שגם לפי טעם זה נאמר סייגו של רב פפא שכולם מודים בדיקלא ואלים שלא כדברי רבנו יונה, אך צריך להבין את טעמו. יש להשיב על פי הנאמר לעיל, שלפי הרשב"ם משמע ששני הטעמים משלימים זה את זה, ואם כן "לתת" רק בא לסייע בהגדרה מה נחשב מצוי, ולפי זה יש מקום לומר שבדיקלא ואלים הואיל ואין לדקל שם חדש איננו מתייחסים לכך כשבח העומד בפני עצמו וממילא ודאי שהוא מוגדר כמצוי ובכך איננו נזקקים שיעמוד גם בתנאי של "לתת".
מלווה
הברייתא הראשונה כתבה בדעת רבי שזוכה בפי שניים אף במלווה, ומשמע שלדעת חכמים אינו זוכה. אולם בהמשך הסוגיא מובאת בכך מחלוקת. שמואל אכן סובר בדעתם שאינו זוכה אולם "שלחו מתם" שזוכה במלווה אך לא בריבית. אם כן לדעת חכמי ארץ ישראל אף חכמים סוברים שגובה. הגמרא בתחילה תמהה כיצד ניתן לומר כך, הרי לדעת חכמים אפילו בשבח שברשותו אינו זוכה כל שכן במלווה, ותירצה שסברו שמלווה כמאן דגביא דמיא.
רבנו יונה (ד"ה אמר קרא) התקשה מדוע הדין של מלווה תלוי במחלוקת רבי וחכמים, ודן בכך לאור שני הפירושים שהביא בהסבר חכמים. לפי הפירוש שנקט כמותו ש"עד דמטיא לידיה" פירושו ליד הנותן, שהטעם שאין הבכור זוכה בשבח הוא שלא ניתן להקנות דבר שלא בא לעולם, גם שטרי חוב לא ניתן להקנות מן התורה לפי שיטת הרי"ף . לפי דבריו יוצא שמלווה אינו דומה ממש לשבח אלא שבשניהם קיימת אותה בעיה שלא ניתן להקנותם, שבח משום שלא בא לעולם, ומלווה הואיל ולא ניתן להקנות מלווה.
אולם על שיטת היש מפרשים שפירשו עד דמטיא לידיה של המקבל הקשה שאף אם לא גבו עדיין את החוב בפועל מכל מקום עצם החוב והשיעבוד הוא זכות ממשית והוא בדיוק כמו שאר הנכסים שכבר קיימים וכן זוכה בהם. והסיק שלשיטתם חייבים לומר שאכן זוהי מחלוקת סוגיות, ומי שתלה במחלוקתם את דין מלווה אינו סובר שהמקור הוא מ"לתת" אלא מ"בכל אשר ימצא". יש להעיר על דבריו, שהרי הסוגיא שהביאה את הלימוד של "לתת" מוסבת על הברייתא הראשונה שבה עצמה נכתב שלדעת רבי גובה חוב ומשמע שלחכמים לא, ואולי הבין שכתבה כן לדעת כולם. בהמשך (ד"ה אמר רב פפא) העלה אפשרות זאת (שזוהי מחלוקת סוגיות) כתירוץ נוסף גם לשיטתו שדורשים עד דמטיא לידיה דנותן.
הרשב"ם כאמור דרש עד דמטיא לידיה של הנותן ולכאורה ניתן לתרצו כרבנו יונה, אולם מדבריו (ד"ה ירשו) משמע שמלווה נחשב בדיוק כמו שבח דממילא ולכן דין זה תלוי במחלוקת רבי וחכמים. כמו כן לא ניתן לתרצו שזוהי מחלוקת סוגיות, משום שלא הזכיר לכל אורך הסוגיא שיש כאן מחלוקת סוגיות, ויתירה מזו, דבריו מוסבים על הברייתא הראשונה, ועליה הביאה הגמרא את הנימוק של "לתת" ובכל זאת כתב שדין מלווה תלוי בשיטותיהם. וצריך לומר שהרשב"ם הבין שזכות השיעבוד אינה נחשבת כזכות ממשית שקיימת כעת 2 .
טעם רבי
בטעם רבי כתבה הברייתא הראשונה שמקיש מ"פי שנים" חלק בכורה לחלק פשוט, ובספרי דבי רב לא הוזכר פסוק זה ומשמע בפשטות שפשוט דורש מהפסוק "בכל אשר ימצא" למעט רק שבח ששבחו יתומים ואילו שבח שבא ממילא מוגדר לדעתו כמצוי. כפי שנכתב למעלה בדעת חכמים, גם כאן נראה שלדעת רבנו יונה הברייתות חלוקות ואילו לדעת הריטב"א הן משלימות.
מלווה
לדעת כולם, לשיטת רבי גובה אף במלווה וכפי שמפורש גם בברייתא הראשונה.
הרשב"ם שם (ד"ה ירשו) מנמק זאת שהשטר נחשב לגוף וכאשר החוב נפרע נחשב הפירעון כשבח של השטר, ולכן לדעת רבי שגובה שבח דממילא גובה אף את החוב ואילו לדעת חכמים שאינו גובה שום שבח גם כאן אינו גובה. ומסייג הרשב"ם שמדובר דווקא על מלווה בשטר אך מלווה על פה אינו גובה כיוון שאין צריך לפרוע בעדים ויכול הלווה להתחמק ולטעון פרעתי ולכן "אין מוחזקין מחוב זה כלל דנימא הנכסים שבחו מעצמם". נראה פירושו, שהואיל והרווח אינו מובטח כי אין הכרח שהחוב ייפרע אלא הוא תלוי ברצונו הטוב של הלווה, לכן אי אפשר להגדיר זאת כשבח הבא ממילא. הקצות (רעח ס"ק ו) מקשה שלפי נימוק הרשב"ם שהשטר נחשב לגוף לא ברור מדוע נזקק להסבר זה, הרי יכול היה לכתוב בפשטות שהואיל והשטר נחשב לגוף, ממילא בחוב על פה שאין גוף אין לפנינו שבח דממילא אלא זהו שבח חדש שבא לכאן. ומתרץ שאכן כתב זאת רק לרווחא דמילתא אך עיקר טעמו הוא שהואיל ואין שטר אין כאן גוף ואינו מוחזק.
רבנו יונה (ד"ה ירשו) חולק וסובר שגובה לדעת רבי אף במלווה על פה. כפי שהובא למעלה, הוא הקשה (ד"ה אמר קרא) על שיטת היש מפרשים הסוברים כריטב"א מדוע נחשב שלא בא ליד המקבל ולכן לחכמים אינו זוכה במלווה, הרי זכות זו של החוב היא בדיוק כמו שאר הנכסים שכן זוכה בהם. משמע שלדעתו החוב עצמו נחשב כזכות שכבר קיימת, ולפי זה ודאי נימק כך את שיטת רבי. לאור זאת יובן היטב מדוע חולק על הרשב"ם וסובר שאף במלווה על פה זוכה ונוטל פי שניים.
התוס' (ד"ה אין) מקשים על טעמו של הרשב"ם, אם השטר נחשב כגוף מדוע חכמים חולקים, הרי יש לחלוק את הגוף וממילא יזכה אחר כך בשבח. נבאר יותר את דבריו. אמנם לדעת חכמים לא נוטלים אפילו בשבח שבא ממילא למרות שזוכה בגוף, אך גם הם מודים שלאחר שיחלקו בפועל שוב יזכה במה שחלקו ישביח, והרי כאן יגבה בפועל את החוב רק בעתיד, ואם כן אם יחלקו כעת את השטרות והבכור יקבל פי שניים בשטרות, ממילא לאחר זמן כשיגבה חוב זה יהא השבח שלו. מכך מסיק התוס' שאין להגדיר את השטר כגוף אלא הואיל ואינו אלא ראיה אין כאן מוחזקות בשום גוף, וכל השבח שיבוא בהמשך הוא שבח חדש, וממילא אין משמעות לחלוקת שטרות כעת וכלל לא מחלקים אותם. התוס' אמנם מקשים על הסבר הרשב"ם ברבי אך לא פירשו מהו לדעתם ההסבר בדעתו, ואולי סברו כרבנו יונה, אך משמע שהם חולקים רק על טעם הרשב"ם ולא על גוף הדין שלדעתו לפי רבי גובה רק במלווה בשטר, ואולי חולקים גם על הדין וזה כלול בכוונתם.
הקצות (רעח ס"ק ו) מיישב את הרשב"ם מקושיית התוס', שאולי סבר כדברי שו"ת הרשב"א (הובא בבית יוסף קעו אות כד בד"ה כתב הרשב"א) שכלל לא חולקים שטרות משום שאין גופם ממון. יתכן שהתוס' לא רצו לומר כן משום שהואיל ולרשב"ם השטר משמעותי ונחשב כגוף והפירעון כשבח של הגוף, לא מסתבר שלדעתו אין לחלוק את השטרות, אך הרשב"ם עצמו כנראה הבין שלשטר עצמו אין שום ערך והוא רק כ'מכונה' שיכולה לייצר שבח, והואיל ואין לה ערך עצמי אלא היא רק אמצעי להשגת הפירעון, אין לה מעמד בפני עצמו ויש לדונה כראוי כדין הפירעון.
^ 1.הרי"ף (נד ע"א בדפי הרי"ף) מקשה מהשיטה שיש לבכור קודם חלוקה ומשיב שיש לו חלק רק בגוף ולא בשבח. צריך לומר לשיטתו שגם גוף האילן לפירותיו משוייר מן הנתינה ולא ניתן לו עדיין ולכן הפירות שצומחים אינם שלו.
^ 2.אף שלדעתו מדובר בשטר והגדיר את השטר כגוף שהפירעון נחשב לפירותיו, ואם כן לכאורה מסתבר שנחשב כזכות ממשית, זוהי בעצם שאלת התוס' (ד"ה אין) שתובא בהמשך, וכפי שיתבאר שם, הרשב"ם הבין שאמנם השטר נחשב לגוף אך אין לו ערך בפני עצמו לפי שאינו אלא אמצעי לגביית הפירעון.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
