ישיבה
בית המדרש
- שבת ומועדים
- ימים נוראים
- עשרת ימי תשובה
- ספריה
- דרשות לימים הנוראים
- עשרת ימי תשובה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם בן ציון ב"ר שבתי זצ"ל
יתר על כן. אמרו חז"ל: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (סוטה ב, א). אין זו דרך המחשבה הרגיל, אנו היינו אומרים אחרת. הרואה סוטה בקלקלתה, כפי הסדר שהתורה קבעה, עם הניוול בהשקאה, בפריעת הראש, ואח"כ "וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה" וכו' (במדבר ה, כז), כשרואים בעינים ממש את תוצאות הרשעה, היינו יכולים לומר אז הרי עצם העובדא יכולה ללמד לקח על חטא וענשו, אז ראית הדבר מספיקה. לא כן קבעו חז"ל והתורה - "יזיר עצמו מן היין". ואעפ"י שעצם הנזירות איננה מתקבלת בדרך כלל בעין יפה, ויש דעה שהמזיר את עצמו מן היין נקרא חוטא, מ"מ בענין זה הדבר נחוץ ומועדף. וכאן התורה מגלה לנו כלל גדול בדרך נפילה. כי אם תברר ותשאל אחרי טיבה וענינה של סוטה זו, לא תמיד תהיה התשובה כי בית אבא אשם. הרבה מאד תשמע כי הבית היה יפה מאד ואביה מידועי שם והמשפחה מיוחסת וכו' והיא קיבלה חינוך מתאים ואף חינוך דתי יפה, ואעפי"כ קרה הדבר. מעתה הווה אומר לא בבת אחת באה הירידה. היא נסחפה אליה בעל כרחה, היא נתגלגלה במדרון. ומעתה אין לך אפשרות ללמוד מהעונש ולקחת מוסר כי המתגלגל במדרון ניטל ממנו כח השיפוט וכח הרצון וכח ההתנגדות. "'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים', הלך סופו לעמוד, עמד סופו לשבת" (ע"ז יח, ב). זהו כבר דבר שאפשר לקבוע בודאות מוחלטת, בזה אין ספיקות כי הוסרו כל המעצורים והוכשרו כל הדרכים. על הפסוק: "כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש" (דברים יט, יא) מפרש רש"י שהוזכר כאן: "'השונא לאיש' - ללמדנו, עבר אדם עבירה קלה סופו לעבור עבירה חמורה, עבר על שונא סופו לעבור על וארב עליו" וכו'. הגבול בין רוצח לבין לא רוצח הוא לא בין שונא לבין ארב, הגבול הוא לפני "שונא". "כי יהיה", הוא כבר שונא הרי הוא, כבר מעבר לגבול, מעכשיו אין כבר מעצור מוסרי, מעכשיו הוא כבר מוכן לרצוח, מעכשיו הוא כבר רוצח בכח, אם מ"מ אינו הורג בפועל, הרי סיבות חיצוניות מעכבות, חשבונות שונים ועיכובים שונים, אבל מצד עצם מעשה הרציחה הוא כבר מוכן ומוכשר. הסיום של סוטה בקלקולה גנוז הוא כבר בכח בהתחלה הזעירה של הליכה אחר מראה העינים והלך לב של הוספה על הכוס, הוספה שאינה עדיין בכלל הדברים המפורשים לאיסור. אין בעצם איסור על ההיתר, אולם יש כאן סטיה בתחומי ההיתר לגבולי האיסור, שאם כי אינו איסור, אבל הנהו הכשרה לו, אמצעי המוכרח להביא לידי איסור. אשר לא יראה את ההתחלה הזאת כגורם מכריע ימצא את הסוטה מוכרחת למעשיה וידון אותה לכף זכות, כאשר הננו מוצאים כיום זרמים שונים בספרות הנוטים להקטין עבירותיהם של עוברי עבירה ולהסבירם בתנאי מקום וסביבה.
[ביהדות אין יודעים מזה. אין מבחינים בין רצח בכוונה תחילה, לבלא כוונה תחילה. אין רואים התרגזות כאונס, רואים את האדם אחראי תמיד בכל התנאים. אצלנו הלל מחייב עניים כשם שר' אלעזר בן חרסום מחייב עשירים (יומא לה, ב)]
ואשר רואה סוטה בקלקולה לא רק שלא יוכל ללמד מזה לקח, כאמור, כי אם יתעלם מההתחלה, אף הוא יכנס לתוך מעגל ההכרח אשר אין מוצא ממנו, אלא גם לא יראה הצדקה למה שנעשה בסוטה זו, כי יראה אותה מוכרחת לכל זה. וכאן נותנת התורה את העצה: "יזיר את עצמו מן היין", כי כאן ההתחלה וכאן יש לראות במקופל את כל התוצאות. כאן עדיין פועל הרצון החופשי וכאן יש עוד אפשרות להמנע, והרוצה להמנע ידע כי מכאן עליו להתחיל ורק מכאן.
יש עכשיו, בין אלה המכנים את עצמם בשם מצלצל מאד של "אוהבי אדם", הרוצים להצדיק גם את הרשעות הגדולות ביותר הנעשות כיום באמתלא של טעות רעיונית, של מלוי חובה וכו' שכוונת כולם - הכרח. לשיטתם, הם צודקים. אוה"ע, שכל תפיסתם במעשה רע, אף בטובים ביותר, היא רק כשזה כבר מגיע לידי הביצוע הגס של רציחה שפלה, אבל אינם יכולים בשום אופן לתפוס שיש פשע רעיוני, שגם התחוקה הדמוקרטית מתעלמת ואינה רואה כל חטא בהטפה לרשעה, בהכשרה רעיונית למעשה נבלה. לשיטה זו נכונות עד לנורא מסקנותיהם. כי אכן, אם מתעלמים מהחטא הראשוני, אם כל תעמולת הזועה מותרת היא, מעכשיו אין באמת מקום לתביעה על המעשה, כי המעשה הרי הוא כבר תוצאה מוכרחת ממה שקדם לו. אולם, היהדות תובעת את הראשוניות, כאן היא מוצאה את הפשע, היא מתחקה אחרי השורש פורה רוש ולענה. וע"כ הוידוי הישראלי יש בו וידוי על אימוץ הלב, על עזות מצח, על עינים רמות, דברים שבעולם אינם מקובלים כדברים רעים. אדרבא, מחייבים את זה אפילו. כאן נקודת ההבדל.
ומשו"כ, אנו, כשהננו נמצאים במצב של ראית האנושות בנוולותה, אין לנו האפשרות להסתפק בלמידת לקח בשבילנו. כי אם הננו שונים מאחרים, הרי לא זכינו בזה מן ההפקר. "למה נברא אדם יחידי כדי שלא יהיו משפחות מתגרות זו עם זו" וכו' (סנהדרין לח, א). לא על רקע זה היא ההתחרות שלנו אתם, אם הננו בכל זאת רואים את עצמנו נעלים הרי זה בעבודתנו אנו, ביגיעת בשר ורוח של אלפי שנים, ששינו אותנו, שהטביעו עלינו את חותם הקודש, ע"י הוידויים מדי שנה בשנה הרואים את המחלה ביסודה, אשר אינם נותנים ממילא אפשרות להתפתחותה ולהתרחבותה. ומשו"כ הננו יודעים כי לא הלקח מועיל, כי גם אומה רשעה זו היה לה ללמוד לקח ממה שקדם לה. אולם, אין הדרך ללמוד לקח, ואף אנו נלך בדרכנו, ובצד המלחמה הגדולה לא נטוש את המלחמה הפנימית, שכאן הוא מקום התורפה וראשית התפתחות לכל המלחמה הגדולה שהננו רואים כיום לעינינו.
אולם, עוד למעלה מזה. כל אותה מלחמה גדולה של מלחמה בשטן הגדול הנה תלויה ועומדת בתוצאות המלחמה שבקרבנו אנו. ישראל לב האומות, והפרעה קטנה בלב גורמת לסיבוכים גדולים באברים המרוחקים. "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות יז, יא), כי "כאשר יניח ידו", כשמתגברת רוח השטן בפנים ישראל, זה בהכרח מגביר גם בחוץ. "וראו כל עמי הארץ... ויראו ממך" (דברים כח, י). שפע קודש של אדם המעלה מבריחה את המזיקים מעליו. ואילו היה חזק רוח ישראל בקרבנו, היה מוכרח להשפיע השפעה מכריעה גם בעמים עד לשלילת אפשרות קיום דבר כזה של אומה רשעה בעולם. הרעה באה מאליה לעושי הרעה, זהו חוק אוטומטי שהרעה בישראל מולידה את הכח הפורע ממנה בכפלי כפלים. הננו רואים על כן, כי המלחמה כיום אין לה אפשרויות לתיקון רדיקלי של המכה, אדרבא, נראים הדברים שהרעל שהחיה הרעה הזאת הפיצה בעולם ישאר ויתסיס עוד עידן ועידנים. למה הדבר דומה, לדם מורעל שהיום הוא מתפרץ כמורסא בחלק אחד של הגוף ומחר במשנהו. תיקון לזה לא יהיה ניתוח באבר הנגוע, כי למחר זה יתגלה במקום שני. התיקון הרדיקלי הוא הריפוי השורשי, אבל את זה אין עושים כיום, כל המאמצים מכוונים כלפי הניתוח, שיכול רק לזמן קצר להכניס הבראה, אבל לא לאורך ימים.
התיקון העיקרי תלוי בנו. המלחמה הגדולה החיצונית תלויה היא איפוא במלחמה הפנימית שלנו. ואף דרך התשובה לחטא העולם אינו תלוי אלא בנו. "שובה ישראל" - זוהי תביעת התשובה העולמית, כי רק בישראל הדבר אפשרי. "'שחורה אני ונאוה' - שחורה אני בימות השנה ונאוה ביוה"כ, 'כאהלי קידר' - כאהלים הללו שהם כעורים מבחוץ ונאים מבפנים" (שהש"ר א'). אם רואים שנאוה אני ביוה"כ, שאפשר להתנער סימן שתמיד אין החטא קנין עצמי בנפש איש ישראלי. "'עשו איש שעיר ויעקב יש חלק' - לשני אנשים קווץ וקרח שעמדו על שפת הגורן. שניהם נתלכלכו זה אין לו במה יכפר וזה בא ויוה"כ ומכפר עליו" (ב"ר ס"ה ט"ו). בישראל אין החטאים מתוך פנים הנפש. "ויפח באפיו נשמת חיים", ומאן דנפח מדילי נפח (תניא בשם הזהר), זהו חלק אלוה ממעל ממש וזה אינו מסוגל לחטא. כל החטא אינו אלא לכלוך חיצוני - "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים וכו'" (יומא פה, ב) טהרה מלשון לכלוך חיצוני. וע"כ השיבה לקב"ה הנה בעצם שיבת האדם לעצמו. הרדיפה אחר הבלי עולם אינה מספקת את איש ישראל ואם יש לו מנה רוצה מאתים, באשר החיפוש איננו בכיוון הנכון, באשר "הנפש לא תמלא" מזה שהיא מן העליונים. והרי זה דומה לאוכל קש וגבבא בשעת רעבון, שאין זה משביע. "שובה ישראל עד" - עד שתכיר ותדע ש"ה' אלקיך", שיש כאן התאמה מלאה וזהו הדבר היחידי שיכול להשביע את רצונך, כשתכוין את מעשיך לפי שורש נשמתך.
דימה ר"ע את הטהרה לזריקה ולמקוה (יומא שם), שני הדברים נחוצים. בראשון, המוזה אינו עושה שום דבר, בשני עיקר הפעולה ע"י המטהר. הננו נמצאים כיום במצב של הזאה . יה"ר שנדע גם לטהר את עצמנו במקוה ישראל ה' ונזכה לראות בהגלות כבודו על עמו ונחלתו.
"שתמליכוני עליכם" הוא ורק הוא, הוא הדרך לתקן עולם במלכות שדי. דרך היחיד אל הכלל, דרך המלחמה על התא היסודי הראשוני הבריא, דרך שהיא אולי ארוכה מתחילה, אבל קצרה בעצם. הכנסת גורם החטא לתוך האדם פנימה, אי הצדקתה בגורמי חוץ ותנאי חוץ הנה מצד אחד, אמנם, מצמצמת אותנו ביחס להכרת ערך עצמנו, ביחס לחשדנות ואי הבטחון העצמי, אולם מאידך משחררת אותנו, כי היא עושה אותנו תלויים בנו ורק בנו. אדרבא כל העולם כולו נעשה תלוי בנו - "שתמליכוני עליכם".
ע"כ אין התורה שמה לב למשטר החברותי, ע"כ אין אצלנו אותם התיקונים שמתקני עולם רוצים לזכות בהם את החברה, אנו סמוכים ובטוחים כי הכל תלוי באדם ורק בו ואידך פירושה, ואידך בא ממילא, ושינוי חיצוני איננו מועיל. המשל הידוע במנגנים, החלפת מקומות אינה מועילה.
(מכת"י)
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
