בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה
undefined
3 דק' קריאה
מסופר על הרב הקדוש ה'אוהב ישראל' מאפטא, שפעם בא אליו איש אחד, והאוהב ישראל ממש צחק עליו, וירק לפניו. (היה זה ביזיון גדול לאותו אדם, וודאי כל מי שקורא את הדברים מתפלא – הכיצד מי שמכונה 'אוהב ישראל' מתנהג כך ליהודי? וכי זו אהבת ישראל? התשובה מצוייה בהמשך הסיפור -)
אחד הדברים המיוחדים אצל האוהב ישראל היה שהוא זכר את גלגוליו הקודמים, וכך הסביר האוהב ישראל את מעשהו התמוה:
אני זוכר את האיש הזה שבא לפני כעת, כי כבר פגשתי אותו בגלגולו הראשון בזמן שבית המקדש היה קיים. איש זה היה חסיד ופרוש ונקי מכל חטא, אך פעם אחת התגבר עליו יצרו, וחטא בחטא גמור, והוצרך להביא קרבן חטאת לבית המקדש.
המנהג בקרבן החטאת היה, שבתחילה בא החוטא לקנות בהמה מתאימה לקרבן מיד הממונה על הבהמות הראויות לקרבן. הממונה היה שואל את החוטא באיזה חטא חטא, ואז מוכיח את החוטא על חטאו עד שנמס לב החוטא בקרבו. אחר כך היה החוטא הולך לעזרה, ואז היו באים אליו פרחי כהונה, ושואלים אותו לחטאו, ושוב מוכיחים אותו. וכשהיה מגיע לכהן המקריב, כבר שב ליבו בקרבו בתשובה שלימה.
אולם כשהגיע האיש הזה להקריב את קרבנו, אני הייתי הכהן המקריב, וכשבא לפני ראיתי שכבר היה לו די והותר מתוכחות הממונה ופרחי הכהונה, וכבר לא נותר רוח איש בקרבו. נכמרו רחמי עליו, והתחלתי לבכות עימו, ניחמתי וחיזקתי אותו, ודיברתי אל ליבו. בעקבות דברי, האיש לא עשה תשובה שלימה, ולא נתקבל קרבנו לרצון.
לכן נתגלגל עוד הפעם ובא לפני, ובגלל ששחקתי לפניו והנני משחק בו, בזה מתכפר לו עוונו, וסר עוונו וחטאתו תכופר! (דברים ערבים ח"ב עמ' נד).
באמת סיפור זה צריך להיות נר לרגלנו פעמים רבות, וכפי שלמדנו מיוסף הצדיק בפרשתנו. לעיתים בזמנים של חוסר הצלחה, כישלונות ועוד, אנו מרחמים על ילד, תלמיד, חבר, (או על עצמנו). בעקבות זאת אנו מעגלים פינות, מקילים ראש בבעיה, אך בכך איננו מתקנים את הבעיה ואיננו מצמיחים את הזולת או את המציאות. סוף העניין להיכשל, חלילה, והכישלון יהיה כואב ומר יותר.
תוכחה צריכה לבוא מתוך אהבה. הסתכלות אמיצה בקושי ובבעיה צריכה לבוא מתוך אמון ביכולת לתקן. אבל צריכה לבוא. רק כך נצמח בעצמנו ונצמיח אחרים, וכולנו נתקדם.
האוהב ישראל מלמד אותנו, שדווקא כשריחם על הזולת, הוא מנע ממנו את יכולת התיקון, והזיק לו. לעומת זאת, בגלגול השני, הוא הפך ל'אוהב ישראל', ומתוך אותה אהבה הצמיח ותיקן את אותו אדם.
יוסף הצדיק, בפרשיות שלנו, הוא אבי אבות אוהבי ישראל. מתוך אהבה עצומה לאחיו, הוא מתאפק ומתגבר על רגשותיו הטבעיים, כפי שהתורה מעידה, ומציג את עצמו כ'איש הרע' שרוצה להתנכל להם. אך באמת הוא אח טוב ואוהב, שבגדלות נפש אדירה, מוביל אותם אט אט לתשובה שלימה, ולתיקון אמיתי של חטאם הגדול.
רק כשהוא מביא את יהודה, שבפועל הוביל את מכירתו לזרים, ל'תשובת המשקל', שבה יהודה מוכן להפוך לעבד עולם, כדי להציל את בנה של רחל מעבדות, הוא מתגלה בפניהם. ובנוסף – רק כשיהודה עומד בדיבורו והבטחתו לאביו, להשיב את בנימין, ובכך מתקן את השקר ששיקרו האחים ליעקב על נסיבות היעלמותו של יוסף, מגיע זמן ההתגלות.
שנזכה גם אנו להיות אנשים מדויקים, אוהבים ומאמינם באמת, שמובילים תהליכים של תיקון באומץ ובמינון המדויק. (וחשוב לאזן את הדברים, שצריך גם לרדת לעומק שורש הנפש של הזולת, ולהוכיח אותו רק כשאנו יודעים שבכוחו לקלוט את התוכחה בצורה מאוזנת, ולא ישבר מהעניין. אם השני לא יקלוט זאת במינון הנכון, וחלילה ישבר או יאבד את בטחונו העצמי מכוח התוכחה, זו לא תוכחה מצמיחה).
ובאמת, כפי שיוסף התגלה לאחיו, וכולם ראו שכל מעשיו היו לטובתם, כך עתיד ה' להתגלות לעינינו, ואז נדע ונראה שכל התוכחות, הייסורים והקשיים הן בחיינו הפרטיים, והן בחיי עם ישראל לדורותיו, הכול היה מתוך אהבתו הגדולה אלינו – לטובתינו ולהצמחתינו!



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il