ישיבה
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- יבמות
התוס' (צג ע"ב סוף ד"ה עד אחד) מקשים על כך, שהרי הסיבה שמדייקת נובעת מכך שהחמרנו בסופה שאם יבוא הבעל תיאסר עליו ובנישאת ליבם לא החמרנו בסופה . בתירוצם הראשון עונים שאינה יודעת אם היבם יכנוס או יחלוץ ואז תצטרך להינשא לשוק ולכן מדייקת גם כאן, ובתירוצם השני עונים שהתקנה גרמה לכך שנשים יתרגלו לדייק בכך ולכן כבר כולן רגילות לדקדק גם אם במקרה הפרטי שלהן לא החמירו בסופן.
התוס' רא"ש (ד"ה עד אחד) דוחה את תירוצם הראשון של התוס', שכל עוד לא באה להינשא אינה מדקדקת, אלא בתחילה באה על מנת שיתירוה להתייבם, ורק אם יחלוץ לה ותרצה להינשא, כשתבוא להינשא תדקדק. נמצא שלפי הרא"ש בכל פעם שבית דין מתירים אשה להינשא על סמך עד אחד או על סמך עדות האשה עצמה, בשעת ההיתר עדיין אין לנו ראיה מספקת כדי להתירה אלא ההיתר נסמך על כך שבעת שתינשא תושלם ההוכחה.
שורש המחלוקת בין התוס' לרא"ש הוא מתי מתבצע תהליך הדיוק של האשה. הרא"ש לא מקבל את תירוצם של התוס' משום שסבור שהדיוק נעשה רק בבואה להינשא, ולכאורה הסברא כדבריו, שהרי סיבת הדיוק היא הפחד שעומד לעיני האשה שמא בעלה לבסוף יגיע ויהיה אסור לה לחזור אליו, ואם כן אין לה שום הכרח לדייק כל עוד אינה מבצעת את הצעד בו לוקחת את הסיכון שמא מעשה זה יגרום לאוסרה על בעלה. כך נראה גם בפשטות מדברי רש"י (פח ע"א ד"ה הקלת) שעל דברי רבי זירא שמשום החומרא בסופה ניתן להקל בתחילתה, מפרש: "ולא מינסבא עד דבדקה שפיר". רש"י לא כותב שלא תינשא "אלא אם" תבדוק אלא שלא תינשא "עד" שתבדוק.
עולה מהבנת הרא"ש דבר מחודש, שכאשר בית דין מכריעים ומורים לה שהיא יכולה להינשא, טרם הושלמו הראיות שאכן מת בעלה ומותר לה להינשא, אלא שבית הדין יכול לנהוג כך משום שחזקה שלא תינשא אלא אם תשלים את הראיות ותדייק. לעומת זאת, לדעת התוס' הדיוק נעשה כבר בשעה שבית הדין מתירים אותה.
לכאורה נפקא מינה בין דברי התוס' לרא"ש למקרה שלא נישאה לאחר שהתירוה ובא אדם ואנסה (ואחר כך מתה ושוב לא תינשא). לפי דעת התוס' נחשבת לפנויה הואיל וכבר דקדקה בעת שהתירוה וההיתר נשלם, אך לפי הרא"ש הואיל ולבסוף לא נישאה לא דקדקה ולא הושלמה ההוכחה ובית דין לא התירוה אלא בתנאי שלבסוף תינשא בפועל ותושלם ההוכחה, ולפי זה האיש שאנסה יהיה חייב חנק כדין הבא על אשת איש .
בשיטת התוס' יש לעמוד על שני קשיים: ראשית, הקושי שכפי הנראה גרם לרא"ש לחלוק, מדוע האשה מדייקת כבר בעת הדיון בבית הדין?! מדוע מוכח לבית הדין שהיא כבר דייקה בשעה זו, הרי בינתיים אינה מבצעת שום צעד שיכול לסכן את חזרתה לבעלה?! שנית, כיצד ייתכן שכבר הספיקה לבדוק, הרי לכאורה זהו תהליך שלוקח זמן, והיא רק מתחילה אותו לאחר שהעד העיד בפני בית הדין שבעלה מת?!
הערוך לנר (על התוס') מיישב את קושיית הרא"ש שגם אם האשה לא נישאת מיד אלא רק היבם חולץ לה כעת היא מדייקת, משום שכל עוד לא נתקבלה עדות שבעלה מת היא ניזונת מנכסיו בחזקת שהוא קיים, ואם היבם מייבמה מיד הוא מתחייב במזונותיה, אולם היא חוששת שמא יחלוץ לה ואז מרגע העדות תאבד את מזונותיה ותיאלץ להזדרז להינשא לאחר כדי שיהיה מי שיזונה, ולכן היא מדייקת כבר בעת העדות. אולם מכך שהתוס' לא ציינו זאת, נראה יותר שאין זו כוונת דבריהם.
נפתח בקושי השני – כיצד יתכן שהספיקה לבדוק. נראה ליישב זאת בשני אופנים. לצורך הבנת האופן הראשון, נקדים ונברר מהו הדיוק של האשה וכיצד הוא מתבצע. אפשר לומר שמדובר בתהליך של חקירה מציאותית, בו מחפשת האשה הוכחות וראיות. יש קושי בהבנה זו. אם מדובר בהוכחות אובייקטיביות, מדוע משאירים לאשה להכריע אם הוכחות אלו טובות ולא דורשים ממנה להביאם לבית הדין והם יכריעו בכך, ובפרט שהאשה נוגעת בדבר?!
לכן נראה להציע, שלא מדובר בהוכחות אובייקטיביות אלא בהתרשמות ליבה של האשה (לא התרשמות בעלמא אלא התרשמות מוחלטת). התרשמות זו נובעת מהיכרותה את בעלה ואומדן ליבה אם הסיפור המסופר על ידי העד בצירוף כל הנתונים הידועים אופייניים לבעלה (אולי לכך כיוון רש"י (פח ע"ב ד"ה ברי לי) המפרש: "כגון על ידי סימנים"), ומצטרפת לכך התרשמותה מכנות העד (התרשמות זו יכולה להיווצר ולהיבנות מהאופן בו אמר העד את דבריו וכן מהיכרותה את אמינותו של העד או מבירור לגבי אמינותו). לגבי היכרותה את בעלה, ההתרשמות שלה מדוייקת יותר משל בית הדין, וכעין הסברא להתיר אכילה ביום כיפור לחולה הסבור שזקוק לכך גם אם תחושתו מנוגדת לעמדת הרופאים, וזאת משום ש"לב יודע מרת נפשו", וכשם שאמא לפעמים מכירה בחולי בנה יותר מאשר הרופא. ולגבי ההתרשמות מדברי העד, אמנם התרשמותה אינה עדיפה מהתרשמות בית הדין, אך התורה הורתה לבתי הדין ללכת בעדות לפי כללים אחידים – לפיהם עד אחד אינו נאמן ושניים כן, ואינם רשאים מתחושת ליבם בלבד לפסול עדותו של זה ולהעדיף עדותו של אחר. אפשר לדמות את דרך ההוכחה על פי התרשמות ליבה לטביעות עין באבידה, שגם אם המאבד לא יודע להגדיר סימנים מובהקים, ישנם פרטים קטנים רבים שיחדיו יוצרים אצלו תמונה ברורה ומוחלטת אפילו יותר מסימנים.
לפי הבנה זו מיושב הקושי כיצד הספיקה לבדוק, שכן לא מדובר בתהליך של חיפוש אחר הוכחות חיצוניות. כמו כן ניתן ליישב את הקושי הראשון, מדוע כבר מדייקת, שהרי לא מדובר בחיפוש ראיות אלא מהתרשמות הלב מכל הרקע יחד עם צירוף העד. עדיין יש לשאול מניין לנו שאכן זוהי התרשמותה, הרי לא נאמר בהלכה שצריך לשאול אותה מהי התרשמותה, וצריך לומר שהואיל ומדובר על התרשמות הנעשית כבר בבית הדין, ודאי הדיינים מודעים למצבה ולהחלטותיה.
באופן שני ניתן ליישב את הקושי השני – כיצד יתכן שהספיקה לבדוק – שהעד בדרך כלל אינו מגיע מעצמו לבית הדין אלא האשה היא זו שמזמינה את הדיון ומביאה את העד, ויש לומר שהאשה עושה זאת רק כאשר גמלה החלטה בליבה שהיא מעוניינת להינשא, ומכיוון שכך, אנו מניחים שכבר ביצעה את הבירור והחיפוש אחר ההוכחות, בין הזמן ששמעה מקיומו של העד לזמן בו הזמינה את הדיון.
לפי דרך זו עדיין לא יתורץ הקושי הראשון – למה אנו סבורים שהיא מזדרזת לבדוק כבר עד עת הדיון ולא רק לכשתמצא בעל חדש ותחליט להינשא בפועל. יש להשיב על פי דברי החזון איש (אה"ע סי' כ ס"ק ט) המנמק ש"בשעת הנידון דרך בני אדם לדקדק עד שבאין להחלטה ושוב אין מסתפקין בענינן".
עד כה ראינו שתי שיטות, מהו מועד הדיוק וההיתר של האשה. מצאנו בגדולי האחרונים דרך שלישית. בשו"ת רבי עקיבא איגר (סי' קכה) ישנה התכתבות בינו לבין הנתיבות. הנתיבות ביאר מצד אחד שההיתר נעשה מיד בשעת הכרעת בית הדין, אך מאידך הוא סובר שהדיוק של האשה נעשה רק אחר כך, ומסביר שלא הדיוק של האשה גורם בעצמו ישירות להיתר אלא שהואיל והאשה עתידה לדייק העד נזהר יותר בשעת עדותו ואינו משקר, ורבי עקיבא איגר הסכים עמו. יתכן שלדבריו סברא זו כלולה בסברת עבידא לגלויי, כלומר, במקרה שהאשה עתידה לדייק המקרה עשוי עוד יותר להתגלות ולכן העד מדייק.
למעלה דנו מהו אופן הדיוק, האם התרשמות ליבה הסובייקטיבי של האשה או הוכחות אובייקטיביות חיצוניות. לפי הנתיבות ורעק"א מוכח כאופן השני, שהרי אם מדובר בהתרשמות ליבה הסובייקטיבי, אין כאן עבידא לגלויי ואין סיבה שזה יגרום לעד לחשוש יותר, אלא ודאי לדעתם מדובר שתהליך של חקירות וחיפוש הוכחות, ולכן קיים חשש שבתהליך זה יתגלו הוכחות שהבעל חי ויתגלה שהעד שיקר.
הרמב"ם (גירושין יג, כט) הזכיר רק את הטעם של עבידא לגלויי למרות שהגמרא בדף פח הזכירה רק את הטעם של דייקא ומינסבא, וכן הסוגיות האחרות הסתפקו איזה מהטעמים הוא הנכון. לאור האמור ניתן ליישב את דבריו, כי הטעם של דייקא ומינסבא אכן רק גורם לחזק את הטעם של עבידא לגלויי ואינו טעם העומד בפני עצמו .
החזון איש (אה"ע סי' כ ס"ק ט) חולק על הנתיבות ורעק"א וכותב שדוחק לומר שהטעם של דיוק האשה מחזק את דיוק העד, ומוסיף להקשות על כך מכמה סוגיות וביניהן מהדין שגם גוי נאמן כאשר הוא מסיח לפי תומו, והרי שם שמסיח לפי תומו וכלל לא התכוון להתירה ודאי לא שייך לומר שמדייק יותר בגלל שחושש שהאשה תדייק וייתפס בשקרו . ומכל מקום מוכיח מהתוס' שלנו את עצם דברי רבי עקיבא איגר שהדיוק נעשה כבר בעת שמתירים אותה (כנראה לא ראה שהתוס' רא"ש חולק ולכן לא הזכיר זאת), אך הוא נותן טעם חדש לדברי התוס', שלא כדברי הערוך לנר, ומנמק ש"בשעת הנידון דרך בני אדם לדקדק עד שבאין להחלטה ושוב אין מסתפקין בענינן".
מדברי התוס' יש לדקדק שסברו כחזון איש ולא כנתיבות, שהרי כתבו בתירוצם שגם אם זקוקה לייבום היא מדקדקת משום שאינה יודעת אם היבם ירצה לייבם או לחלוץ ויתכן שלבסוף תינשא לשוק. לדברי הנתיבות היה להם לכתוב שהעד מדקדק כבר עכשיו הואיל ואינו יודע אם היבם ירצה לייבם או לחלוץ ויתכן שהאשה לבסוף תינשא לשוק ואז תדקדק.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים מצוות תלמוד תורה – גם לנשים
נשים חייבות ללמוד תורה, והתורה שייכת לנשים כמו לגברים | ביסוד הקשר לתורה - נשים אף קודמות לגברים | להקיף את התורה כולה – רק גברים חייבים | נשים, כמו גברים, חייבות לברך בכל יום את ברכות התורה | ככל שעברו השנים, השתתפות האישה בכל תחומי העבודות והמדעים גדלה | נשים שחיות בחברה המודרנית, תוך שותפות בקידום המדע והחברה, חייבות ללמוד הרבה יותר תורה
לך לך פרשת לך לך – נפרדים לשלום
עם ישראל מתקשה לקבל את אלומות הצלחתו המדינית ומפקיר את המדינה לידי מורדים פנימיים מחוסר זהות יהודית לאומית
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת לך לך תשפז
מה הטעם שמכל חייבי כריתות מצות מילה ומצות קרבן פסח הם המצוות היחידות שחייבים עליהם כרת בביטול מצות עשה. לאיזה צורך הגביה הקב"ה את אברהם למעלה מן הכוכבים, ואפשר לראותם גם מלמטה. ועוד מהו דמיון הכוכבים לישראל. והרי כבר המשילום לעפר הארץ. למה שאל אברהם אות על הארץ בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, ואילו על הבנים לא שאל אות. איך מל אברהם את עצמו ביום הכיפורים, ונפסק בשו"ע (יו"ד רסו ז) אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת.
בבא מציעא שניים אוחזין - מהות השבועה
השיעור בוחן את יסוד דין חלוקה ושבועה במשנת "שניים אוחזין בטלית", תוך התמקדות בהבדלי הגישות בין התוספות לרמב"ם. בעוד שלדעת התוספות יסוד הדין נשען על מוחזקות והשבועה נועדה רק להכחיש את טענת היריב, לדעת הרמב"ם מדובר בשבועת הנוטלין שבאמצעותה זוכה האדם בחלקו.
מידות הראי"ה זיכוך המידות בין דעת לרגש
הקדמה למידות הראי"ה - 3
השיעור עוסק בהתחדשות עבודת המידות בתקופת הגאולה ומבאר כיצד המעבר ממישור היחיד למישור הציבורי והלאומי מעצב מחדש את תפקידן של המידות באומה הישראלית. בנוסף, נפתח לימוד הפסקה הראשונה המציגה את זיכוך המידות כתווך שבין הדעת לרגש, תוך הדגשה כי בירורן השכלי והכרתי קודם לעיבודן הרגשי.
שיעורים בספר יהושע סוד דמותה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק במפגש של מרגלי יהושע עם רחב, תוך התמודדות עם דמותה המורכבת ומעמדה המרכזי בכניסת עם ישראל לארץ. דרך מקורות חז"ל מוסברים תהליך התשובה שלה, כוחה להכיר בגדולת השם דווקא מתוך עברה, והחיבור העמוק שלה לקדושת ישראל ולשושלת הנבואה.
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
