ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת השבת
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- כשרות
בפעם הקודמת התמקדנו בשני הדברים הראשונים: שיעור בששים ובטעם. עתה נעבור לאפשרות של ההתייעצות בקפילא.
לכאורה בכדי להתיר את האיסור אנו זקוקים לעדות של עד אחד. מכאן עולה השאלה: מדוע סומכים על הנכרי להעיד על האיסור?
רש"י מבאר שקפילא הוא 'נחתום נכרי', וסומכים עליו אם הוא משיח לפי תומו.
הרעיון של "משיח לפי תומו" עולה במספר מקומות בש"ס. הרעיון הוא שאדם (ובפרט – נכרי) אמין יותר כאשר הוא אומר דברים מעצמו, בלי שהוא מבין את החשיבות וההקשר ההלכתי של דבריו. ככל והוא אומר את הדברים בלי לנסות להשפיע עלינו, יש יותר מקום לתת בו אמון.
חמדת השבת (104)
הרב בצלאל דניאל
81 - בין צלי ובישול
82 - איסור שנגע בצלי
83 - האם גוש מאכל שומר על חומו
טען עוד
למדנו בעבר שלפי רש"י טעם כעיקר אסור מדרבנן בלבד. אם כך, יתכן ורש"י אומר שכשם שסומכים על הנכרי המשיח לפי תומו באיסורי דרבנן אחרים, כך אפשר לסמוך עליו באיסור דרבנן זה.
כזכור, בעלי התוספות סוברים שטעם כעיקר אסור מן התורה (ואף לוקים עליו!). לכן הם מציגים בסיס שונה לאמינות הנכרי במקרה זה: הם מסכימים שמדובר בנחתום נכרי, בשף כלומר מומחה. מומחה שכזה נזהר מאוד לא לטעות בטעימה. אם האיסור נתן טעם בתבשיל, הוא יוודא לומר לנו את זה, אחרת זה יפגע באמינות המקצועית שלו בלשון חז"ל: אומן לא מרע אומנותיה.
הרא"ה (בדק הבית שער ד) מסכים עם בעלי התוספות, ואומר מפורשות: במקרה זה משיח לפי תומו לא יועיל. רק החשש של איבוד האמינות המקצועית מספיקה בכדי לסמוך על הנכרי במקרה זה.
הרשב"א (תורת הבית שער ד) חולק עליו ומקל יותר: הוא פוסק שניתן להאמין לאיש מקצוע, שלא ירצה להרוס את האמינות המקצועית שלו; אך ניתן גם להאמין לאדם מן השורה המשיח לפי תומו.
תרומת הדשן מוכיח מכאן שהרשב"א מסכים עם רש"י, שטעם כעיקר אסור מדרבנן בלבד, ולכן הוא סומך על שני הדברים.
אך הט"ז (סימן צח ס"ק ב) חולק, ומראה שיש ראשונים הסומכים כאן על משיח לפי תומו, למרות שהם סוברים שטעם כעיקר אסור מן התורה.
הש"ך מציע תירוץ: העדויות הנידונות בסוגיה בבבא קמא הן עדויות על דברים שהיו בעבר. סביר שלא נוכל לדעת את האמת לעולם, אלא רק לדעת מה אמר על כך הנכרי. בדברים שכאלה לא ניתן לסמוך על הנכרי, למרות שהוא משיח לפי תומו, אלא באיסורי דרבנן בלבד. אך במקרה שלנו, מיד אחרי שהנכרי יאמר שהוא אינו טועם איסור בתבשיל, אנו נאכל את התבשיל. מיד נדע אם הנכרי שיקר. במצב שכזה אפשר לסמוך על כך שהנכרי לא ישקר לנו על דבר שתיכף נעמוד על אמיתתו. כלומר, במקרה זה ישנה סיבה נוספת לסמוך על האמירה של הנכרי, מעבר לעצם היותו משיח לפי תומו.
לכן הט"ז מבאר אחרת: הסוגיה בבבא קמא עוסקת בדברים שמבחינה עקרונית יש צורך בעדות כדי להתיר אותם. במקרה זה אין צורך בעדות.
הדברים נוגעים להגדרה של 'עד אחד נאמן באיסורים'. לא נאריך בדברים במסגרת זו, אך נסתפק בשאלה כללית: כאשר אנו אומרים ש'עד אחד נאמן באיסורים', האם הכוונה היא שלדברים מסוימים יש צורך בעדות של שניים, ובדברים אחרים יש צורך בעדות עד אחד? במקומות רבים מוכח לא כך, אלא שמשמעות 'עד אחד נאמן באיסורים' היא שאין צורך ב'עדות' במובן הרגיל, אלא רק בירור.
הט"ז מקשה על בעלי התוספות והרא"ה: מדבריכם משמע שיש כאן צורך בעד ממש (אמנם לא שניים, ובכל זאת, עד שראוי להיות אחד מן השניים). אך את העדות של הנכרי אתם מעמידים על החשש שדבריו יתבדו. היכן מצינו שעדות נוצרת בגלל חשש שכזה?
על כרחנו, אומר הט"ז, שגם אתם מודים שיש צורך בבירור ברמה גבוהה, ולא בעדות ממש. אם כך, אין הבדל מהותי בין בירור מכוח החשש של הנכרי ובירור מכוח משיח לפי תומו. כך או כך, יש סיבה מיוחדת לתת אמון בנכרי, למרות שהוא לא הגיע להגדרה של 'עד' ממש. אם כולנו מסכימים שאין כאן 'עדות', אלא רק סיבה נוספת לסמוך על הנכרי, מה ההבדל בין משיח לפי תומו והחשש של השף?
לבסוף הט"ז חושש לדברי בעלי התוספות והרא"ה. אך מה יענו בעלי התוספות והרא"ה לדברים הנוקבים של הט"ז?
לכאורה יש הבדל משמעותי בין משיח לפי תומו ובין החשש של הפגיעה באמינות המקצועית. משיח לפי תומו אינו חשוד כמשקר, מפני שהוא אינו מודע לחשיבות של דבריו. אם כך, אין לנו סיבה מיוחדת לחשוב שהוא אינו אומר אמת. אך ביחס לשף אנו אומרים את ההיפך: הנאמנות אינה 'שלילית' (אין לו סיבה לשקר), אלא האמינות 'חיובית' – יש לו סיבה חיובית לומר את האמת. לשיטתם, ניתן לסמוך על דבריו רק אם יש סיבה חיובית להניח שהוא אומר אמת, ואין די בכך שאין סיבה לחשוב שהוא משקר.
יצוין שהמהר"ם פדוואה (רבו של הרמ"א) אומר שמנהג אשכנז הוא לא לסמוך על הקפילא, בכל מקרה, למרות שהוא מודה שמפורש בגמרא שניתן לסמוך עליו, וכמובן שהעושה כך אינו חורג מן הדין. הרמ"א פוסק את דבריו.
הש"ך מציין שלא נאמר כאן לא לסמוך על היכולת שלנו לטעום, אלא מקובל לא לסמוך על קפילא. אם יש דברים שישראל יכול לטעום (כמו לבדוק אם יש טעם של בשר או של חלב, שלא נתערבו), אין מקור לכך שאי אפשר לסמוך על טעימה.
מדוע לא לסמוך על הטעימה של הנכרי? יתכן ויש כאן החמרה כללית, שמא נטעה ולא נזהה את הטעמים נכון. במקומות רבים חז"ל העדיפו "ליישר קו", לדוגמא: לומר לכולם לשער בששים כדי שלא ניתן דברינו לשיעורים.
אך רבי עקיבא איגר מציע טעם מתוחכם יותר:
לכאורה יש שאלה, על מי יותר נכון לסמוך: על הנכרי המשיח לפי תומו, או על הנכרי בעל המקצוע? הדבר הנכון לעשות הוא שניהם יחד. אבל זה בלתי אפשרי: איש המקצוע אינו יכול לומר "לפי תומו", בגלל שהוא נזהר מאוד במילותיו, שהרי על כך בנויה מקצועיותו. כל העניין של איש המקצוע הוא הדקדוק והידיעה שדבריו נבחנים. אם כך, מכיוון שלא ברור איזה מהם עדיף, ואי אפשר לקיים את שניהם, נקבע מנהג לא לסמוך על טעימה של נכרי, למרות שמעיקר הדין ניתן לסמוך על טעימתו.
ארץ חמדה – קישור לשיעורי "מורנו" ביוטיוב
ניתן ליצור קשר עם הכותבים דרך: [email protected]
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
