ישיבה
בית המדרש
- ספריה
- אמרי במערבא
- מסכת ברכות
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- ברכות
סומכוס בר יוסף אומר: כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה.
בבבלי אין את ההדגשה "בטובה" 1 , כמו כן בבבלי שמו "סומכוס" סתם, והוא אותו סומכוס בר יוסף (דן בזה היפה עיניים).
הלשון "לייט" - אינה בירושלמי בבלי יג: • פ"ב ה"א [יב:]
בבבלי הביא כאן (ובעוד מקומות רבים) את הלשון "רבי יהושע בן לוי לייט וכו'", ובירושלמי לא השתמש בלשון זו כלל (הזכיר זאת גם חומת ירושלים שער ו ד"ה וישנם, נדפס בתחילת הירושלמי) 2 .
האם תלמיד שואל בשלום רבו בבלי יג: • פ"ב ה"א [יג.]
כך אינון נהגין גביהן (בבבל) זעירא לא שאל בשלמיה דרבה (תלמיד לא שואל בשלום רבו), דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו (ובארץ ישראל כן נוהגים לשאול בשלום הרב).
בבבלי לא הובא.
האומר דבר בשם אומרו פ"ב ה"א [יג.]
בר נזירא אמר: כל האומר שמועה משם אומרה שפתותיו רוחשות עמו בקבר. מה טעם, דובב שפתי ישנים, ככומר הזה של ענבים שהוא זב מאיליו (ללא מעשה, וכך שפתותיו רוחשות בלי שעושה מעשה בעצמו). רבי חנינא בר פפאי ורבי סימון, חד אמר: כהדין דשתי קונדיטון, וחרנה (והאחר) אמר כהדין דשתי חמר עתיק, אע"ג דהוא שתי ליה (שכבר גמר לשתותו) טעמיה בפומיה.
בבבלי יבמות צז., סנהדרין צ: ובכורות לא: הלשון: שפתיו דובבות, וכן לא הובא שם הדימוי ליינות.
משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה פ"ב ה"א [יג.]
והיה כי ימלאו ימיך - אמר רבי שמואל בר נחמני אמר הקב"ה לדוד דוד ימים מלאים אני מונה לך איני מונה לך ימים חסירים (לא אקצר את ימיך כדי ששלמה ימלוך במקומך ויבנה את בית המקדש), כלום שלמה בנך בונה בית המקדש לא להקריב בו קרבנות? חביב עלי משפט וצדקה שאתה עושה יותר מן הקרבנות. ומה טעם? עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח.
בבבלי שבת ל. (ומכות י.) הגירסא "חביב עלי יום שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות" 3 .
דיני טעימה לברכה, גזל, דמאי ותענית בבלי יד.
הירושלמי דן בזה בנדרים פ"ח ה"א [כו:], ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שקורא את שמע בלי תפילין בבלי יד: • פ"ב ה"ג [יג:]
רבי חייא בשם רבי יוחנן: מה טעם אמרו אדם לובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל? כדי שיקבל עליו מלכות שמים תחילה משלם (בשלמות). רב אמר: קורא את שמע ולובש את תפיליו ומתפלל.
בבבלי הסיק שאסור לקרוא שמע בלא תפילין משום שמעיד עדות שקר בעצמו 4 , ורק פעם אחת רב עשה כך משום שהשליח איחר להביא לו את התפילין.
מדוע לא מחזיקים בתפילין פ"ב ה"ג [יג:]
תפילין צריכין גוף נקי. מפני מה לא החזיקו בהן (לא מאמינים לאדם על סמך זה שמניח תפילין)? מפני הרמאים. עובדא הוה בחד בר נש (בן אדם) דאפקיד גבי חבריה וכפר ביה (הפקיד אצל חבירו, והשומר כפר בו והכחיש). אמר ליה: לא לך הימנית אלא לאילין דברישך הימנית (לא לך האמנתי אלא לתפילין שבראשך, דהיינו על סמך זה שאתה מניח תפילין).
בבבלי שבת מט. וקל. הוזכר שצריכים גוף נקי, אך לא הובא שלא החזיקו בהן מפני הרמאים, ותוס' (מט. ד"ה כאלישע) הביא זאת עם המעשה הזה.
אמוראים שלא הניחו תפילין כל יום פ"ב ה"ג [יד.]
רבי יוחנן בסיתוא (בחורף) דהוה חזיק רישיה (שהרגיש בנוח) - הוה לביש תרויהון (היה מניח גם של יד וגם של ראש), ברם בקייטא (בקיץ) דלא הוה חזיק רישיה (מחמת החום לא היה יכול להניח תפילין של ראש) לא הוה לביש אלא דאדרעיה.
בבבלי לא הובא.
ברכת תפילין פ"ב ה"ג [יד.]
באי זה צד (כיצד) הוא מברך עליהן? רבי זריקן בשם רבי יעקב בר אידי: כשהוא נותן על יד מהו אומר ברוך אקב"ו על מצות תפילין, כשהוא נותן על ראש מהו אומר ברוך אקב"ו על מצות הנחת תפילין, כשהוא חולצן מהו אומר ברוך אקב"ו וציונו לשמור חוקיו.
בבבלי ס: ומנחות לו. הובאו הברכות על הנחת תפילין של יד ושל ראש, אך שם הברכה על של יד היא להניח תפילין, ועל של ראש על מצוות תפילין. וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי' כה סעיף ה). כמו כן בבבלי ברכות מד: ונידה נא: מזכיר שבני מערבא מברכים כשחולצים תפילין "לשמור חוקיו".
נשים שמקיימות עשה שהזמן גרמא פ"ב ה"ג [יד:]
נשים שאינן חייבות בתלמוד תורה אינן חייבין בתפילין. התיבון (הקשו): הרי מיכל בת כושי (שאול) היתה לובשת תפילין ואשתו של יונה היתה עולה לרגלים ולא מיחו בידיה חכמים! רבי חזקיה בשם רבי אבהו: אשתו של יונה הושבה (פני משה ובעל החרדים: חכמים מיחו בה. רידב"ז: לא מיחו בה), מיכל בת כושי מיחו בידיה חכמים.
בבבלי עירובין צו. פשוט לכו"ע שחכמים לא מיחו בשתיהן 5 .
אלישע בעל כנפיים פ"ב ה"ג [טו:]
כל שאינו כאלישע בעל כנפיים לא ילבש תפילין.
בבבלי שבת מט. תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפיים.
איסור עשיית צרכיו בבית קברות, איסור לועג לרש פ"ב ה"ג [טו:]
לא יכנס אדם לבית הקברות ויעשה צרכיו שם, ואם עשה כן עליו הכתוב אומר לועג לרש חרף עושהו.
בבבלי לא הובא איסור זה ודין "לועג לרש" על כך (אך במגילה כט. כתוב שאין נוהגין קלות ראש בבית קברות). ומאידך בבבלי יח. הובא "לועג לרש" על ההולך בבית הקברות עם תפילין וספר תורה, ועל מי שלא מלווה את המת (וכן בסוטה מג: לגבי קריאת שמע ליד המת, ובמנחות מא. לגבי ציצית למת), ובירושלמי לא הובא "לועג לרש" לגבי קיום מצוות ליד המת (וכן עיין לקמן בסמוך שלבבלי חירף את המתים בזה שציציתו היתה מונחת על הקבר, והירושלמי גרס באופן אחר).
האם מתים יודעים מענייני העולם הזה פ"ב ה"ג [טו:]
דלמא (מעשה), רבי חייא רובא ורבי יונתן היו מהלכים קומי ערסיה (לפני מיטתו) דרבי שמעון בר יוסי בר לקוניא והוה רבי יונתן מפסע על קיבריה, אמר ליה רבי חייא רובא: כדון אינון מימר למחר אינון גבן ואינון מעיקין לן (המתים יאמרו עלינו: מחר הם ימותו ויבואו אלינו והיום הם מצערים אותנו), אמר ליה: וחכמין אינון כלום (וכי המתים יודעים)? לא כן כתב והמתים אינם יודעים מאומה? אמר ליה: לקרות את יודע, לדרוש אין את יודע, כי החיים יודעים שימותו - אילו הצדיקים שאפילו במיתתן קרויין חיים, והמתים אינם יודעים מאומה - אילו הרשעים שאפילו בחייהן קרויים מתים.
בבבלי יח. הובא אותו מעשה, והדרשה על צדיקים ורשעים, אך לא שהיה פוסע על הקבר אלא שציציתו היתה מוטלת על הקבר (ועיין לעיל בסמוך שבירושלמי לא הובא איסור "לועג לרש" לגבי קיום מצוות ליד המת). ובבבלי לאחר המעשה הזה האריך בשאלה האם באמת יודעים מענייני העולם הזה, ונשאר בשאלה, ובירושלמי כאן הסיק שיודעים 6 .
ישמיע לאוזניו את התפילה בבלי טו. • פ"ב ה"ד [טז.]
נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא (ומשמע שלכתחילה ישמיע לאזנו גם בתפילה).
בבבלי לא הובא לגבי תפילה, והפוסקים דייקו גם מהבבלי את דין זה, מהגמרא (ברכות לא.) שלא יגביה קולו בתפילתו, ומשמע שלאוזניו כן ישמיע. וכן פסק השו"ע (או"ח סי' קא סעיף ב).
הגייה בתפילה בבלי טו: • פ"ב ה"ד [יז.]
אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין.
בבבלי מגילה כד: הובא גם כן דין זה, אך לא מוזכר חת והא.
הסדר לעתיד לבוא: משיח, גוג ומגוג, תחיית המתים פ"ב ה"ד [יז.]
הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"ב ה"א [יח:], ועיין מה שכתבנו שם.
המקורות לתחיית המתים מן התורה - אינם בירושלמי בבלי טו:
עיין מה שכתבנו בסנהדרין פ"י ה"א [מח:].
להתיז זיי"ן של תזכרו בבלי טו:
הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה ה"ד, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
קריאה למפרע, ברכות ראשונות ואחרונות בתפילה בבלי טז. • פ"ב ה"ד [יז.]
תני: אף בהלל ובקריאת המגילה כן (שלא יקרא למפרע) וכו'. רבי אחא בשם רבי יהושע בן לוי: אף מי שהתקין את התפילה הזאת על הסדר התקינה, שלש ברכות ראשונות ושלש ברכות האחרונות שבחו של מקום והאמצעיות צרכן של בריות וכו'. אמר רבי ירמיה מאה ועשרים זקנים ומהם שמונים וכמה נביאים התקינו את התפילה הזאת, ומה ראו לסמוך האל הקדוש לחונן הדעת, על שם והקדישו את קדוש יעקב, מה כתיב בתריה וידעו תועי רוח בינה. דיעה לתשובה, השמן לב העם הזה ואזניו הכבד ועיניו השע וגו' עד ולבבו יבין ושב וכו'.
בבבלי מגילה יז: גם כן הובאה סוגיא זו, אך במקום "שמונים וכמה נביאים" הלשון היא "ובהם כמה נביאים". וכן במקום "ומה ראו לסמוך האל הקדוש לחונן הדעת" הלשון היא "ומה ראו לומר בינה אחר קדושה". בברכות לד. הלשון: שלוש ברכות ראשונות מסדר שבח לפני רבו, אמצעיות מבקש פרס מרבו, אחרונות קיבל פרס מרבו ומודה לו.
שמו של המשיח פ"ב ה"ד [יז.]
רבנן אמרי: אהן (זה) מלכא משיחא וכו' דוד שמיה וכו'. רבי יהושע בן לוי אמר: צמח שמו, רבי יודן בריה דרבי אייבו אמר: מנחם שמו.
בבבלי סנהדרין צח: יש דעות אחרות מה שמו: שילה, ינון, חנינה, מנחם בן חזקיה, חיוורא דבי רבי.
חורבן הבית ולידת המשיח פ"ב ה"ד [יז.]
עובדא הוה בחד יהודאי דהוה קאים דדי געת תורתיה קומוי (פרתו געתה לפניו), עבר חד ערביי ושמע קלה, אמר ליה: בר יודאי בר יודאי, שרי תורך ושרי קנקנך (יהודי, התר את שורך ומחרשתך - הפסק לחרוש), דהא חריב בית מוקדשא (בית המקדש). געת זמן תניינות (געתה פעם שניה), אמר ליה: בר יודאי יודאי, קטור תוריך וקטור קנקניך (קשור את שורך ואת מחרשתך - המשך לחרוש), דהא יליד (נולד) מלכא משיחא. אמר ליה: מה שמיה? מנחם.
בבבלי לא הובא.
אמוראים שלא כיוונו בתפילה פ"ב ה"ד [יז:]
אמר רבי חייא רובא: אנא מן יומיי לא כיונית (מימי לא כיוונתי בתפילה. פני משה: משום שהיה טרוד בהרהור תורה, וכן אלו דלקמן) אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה (מושל שהוא גדול מריש גלותא אך קטן מהמלך) אי ריש גלותא (דהיינו חשבתי האם נכנסים למלך מהקטן לגדול או להיפך). שמואל אמר: אנא מנית אפרוחיא (מניתי אפרוחים בזמן התפילה). רבי בון בר חייא אמר: אנא מנית דימוסיא (שורות הבנין). אמר רבי מתניה: אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה (אני מודה לראשי שהוא כורע מעצמו במודים, אע"פ שאינני שם לב שהגעתי לברכה זו).
בבבלי לא הובא.
הנושא משא של ד' קבין, האם יכול להתפלל פ"ב ה"ה [יח.]
הכתף אע"פ שמשאו על כתיפו וכו' בין כך ובין כך אל יתפלל עד שעה שיפרוק (שיניחם על גבי קרקע), ואם היה עליו משאוי של ארבעת קבין (או פחות) מותר.
בבבלי בבא מציעא קה: פחות מד' קבין מותר, ד' קבין (או יותר) חייב לפורקם.
לבעול בתולה בשבת פ"ב ה"ו [יח:]
רבי אלעזר בן אנטיגנס בשם רבי אליעזר בי רבי ינאי: זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחילה בשבת וכו'. אמר רבי יעקב בר זבדי קשייתה קומי (הקשיתי לפני) רבי יוסי: מה בינה לבין שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות? אמר ליה: ומור דבתרה (ואמור גם את המשך הדין - ) "ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי", וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי. רב יצחק בר רב משירשיא או מקשי מה בינה למיפיס מורסא בשבת? אמר רבי: ומור דבתרה "ובלבד שלא יתכוין לעשותה פה", וכאן מתכוין שהוא מתכוין לעשותה בעולה כמי שהוא מתכוין לעשותה כלי. תני: לא יבעול אדם בעילה לכתחילה בשבת מפני שהוא עושה חבורה, ואחרים מתירין. אמר רבי יוסי בי רבי אבון: טעמון דאחרים למלאכתו הוא מתכוין, מאיליה נעשה חבורה.
בבבלי הסוגיא בכתובות ה:, ושם הובאו טעמי הספק באריכות: מהיכן בא הדם, מה כוונתו של הבועל, מה דין דבר שאינו מתכוון, האם הוא מקלקל, ומה דין מקלקל בחבורה.
אהבת התלמיד בבלי טז: • פ"ב ה"ו [כ.]
תלמידיה דבר נשא (של אדם) חביב עליה כבריה (לעניין תנחומי אבלים).
בבבלי לא הובא 7 .
ישראל והאומות, הקב"ה מדבק גרים בישראל פ"ב ה"ח [כ.]
בשעה שישראל עושין רצונו של הקב"ה מחזר בכל העולם כולו ורואה אי זה צדיק באומות העולם ומביאו ומדבקו לישראל, כגון יתרו ורחב. ובשעה שהן מכעיסין אותו היה מסלק הצדיקים שביניהן.
בבבלי לא הובא.
הספד על תלמיד חכם בבלי טז: • פ"ב ה"ח [כ.]
יגע רבי בון בתורה לעשרים ושמונה שנה מה שאין תלמיד וותיק יכול ללמד למאה שנה (כך אמרו עליו בהספד, ומובאים באריכות עוד הספדים).
בבבלי לא הובא.
שפחתו של רבן גמליאל נקראת "טביתא" בבלי טז:
הירושלמי דן בזה בנידה פ"א ה"ד [ג:], ועיין מה שכתבנו שם.
ללמוד על מנת לעשות בבלי יז.
הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"ב [ז.], ועיין מה שכתבנו שם.
יהודה בן פפוס או פפוס בן יהודה פ"ב ה"ט [כא.]
מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע שהיו מהלכין בדרך, וראו את יהודה בן פפוס משתקע ובא כנגדן (ואינו עובר דרך שדה של אחר). אמר רבן גמליאל לרבי יהושע: מי זה שמראה עצמו באצבע (שמתייהר, שהרי מתנאי יהושע שמותר לעבור דרך שדה של אחר)? אמר לו: יהודה בן פפוס הוא, שכל מעשיו לשום שמים (ובוודאי לא עשה זאת מיוהרא).
בבבלי מעשה זה לא הובא (אך מעשה דומה הובא בבבא קמא פא: עם תנאים אחרים). יהודה בן פפוס הוזכר בירושלמי בעוד מקומות - בבבא בתרא (פ"ה ה"א [טז:] - אותו מעשה כמו כאן) ובקידושין (פ"ד ה"ד [מה.] - שנועל את הדלת בפני אשתו). אך בבבלי לא הוזכר כלל "יהודה בן פפוס" אלא "פפוס בן יהודה" - בברכות סא: (שנחבש בבית האסורין יחד עם רבי עקיבא), ובגיטין צ. (שהיה נועל את אשתו בבית ויוצא). ובירושלמי סוטה (פ"א ה"ז [ו:] - שנועל את הדלת בפני אשתו) גם כן גרס פפוס בן יהודה. וסדר הדורות (ח"ב ערך פפוס בן יהודה, הובא בעמודי ירושלים (נדפס בירושלמי לאחר המסכת) כאן) גרס גם בירושלמי כאן פפוס בן יהודה, והוסיף שהיה חכם גדול והיה טוב לישראל בעבורו.
הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט בבלי יז: • פ"ב ה"ט [כא.]
כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.
בבבלי לא הובא 8 , והשו"ע (או"ח סי' תרלט סעיף ז) הביא זאת לגבי ישיבה בסוכה.
תפילה אחר התפילה בבלי יז:
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ד ה"ב [לג.], ועיין מה שכתבנו שם.
^ 1.דרך הירושלמי להדגיש אריכות ימים בטובה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נה.
^ 2.דרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נג.
^ 3.כשיטת הירושלמי להחשיב יותר את קיום התורה (משפט וצדקה שאתה עושה), ושיטת הבבלי להחשיב יותר את לימוד התורה (עוסק בתורה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לה.
^ 4.דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (לובש תפילין ומתפלל כדי שיקבל מלכות שמים) במקום שלילית בבבלי (שהבבלי הוסיף גם בלשון שלילית: הקורא בלא תפילין מעיד עדות שקר). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
^ 5.דרך הירושלמי להדגיש שאסור לאסור את המותר (וכן כאן, שלא תחמיר על עצמה לעשות דבר שפטורה ממנו), והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ו.
^ 6.דומה לכך שבמקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
^ 7.דומה לכך שדרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים כחברים (ולנהוג יותר באהבה זה לזה) יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נג.
^ 8.דרך הירושלמי להדגיש שאסור לאסור את המותר (וכן כאן, שלא יחמיר על עצמו לעשות כשפטור), והבבלי לא כותב זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
