ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- חמדת הדף היומי
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
המקורות בגמרא ביחס לתעניות
1) תענית (יא ע"א-ע"ב):
א. שמואל אומר שהיושב בתענית הוא חוטא. הגמרא אומרת שדעתו היא כדעת רבי אלעזר הקפר שאומר שנזיר הוא חוטא כי הזיר עצמו מן היין. רבי אלעזר חולק וסובר שנזיר נקרא דווקא קדוש.
ב. גם לפי רבי אלעזר ישנם מקרים בהם לא ראוי להתענות. אם לאדם קשה להתענות ("לא מצי לצעורי נפשיה") לא ראוי שיתענה. גם תלמיד חכם עדיף שלא יתענה, כדי שיהיה לו כוח לעסוק בלימוד תורה.
2) בבא קמא (צא ע"ב)
מובא בגמרא שאסור לאדם לחבול בעצמו הגמרא מקשה מברייתא שבה כתוב שמותר לאדם להרע לעצמו. שמואל מתרץ שמותר להרע כשאומר אשב בתענית. כלומר, אסור לאדם לחבול בעצמו אבל מותר לו לענות את עצמו בתענית. לכאורה יש כאן סתירה בדברי שמואל, במסכת תענית אמר שמואל שאדם שמתענה נקרא חוטא, ואילו במסכת בבא קמא שמואל אומר שאדם רשאי להרע לעצמו בתענית.
3) מסכת תענית (כב ע"ב)
הגמרא מביאה ברייתא: " תנו רבנן: עיר שהקיפוה נכרים או נהר, ואחד ספינה המיטרפת בים, ואחד יחיד שנרדף מפני נכרים או מפני לסטין, ומפני רוח רעה - על כולן יחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית. רבי יוסי אומר: אין היחיד רשאי לסגף את עצמו בתענית, שמא יצטרך לבריות ואין הבריות מרחמות עליו." הגמרא מדברת כאן במקרה מיוחד של עת צרה, ולכן האדם רוצה להתענות. נראה שמקרה שכזה גם שמואל יודה שמותר לאדם להתענות. המחלוקת בברייתא היא ביחס לאדם שרוצה לסגף את עצמו עד שיגיע למצב של רעב קיצוני, שם יש חשש שהבריות לא יעזרו לו. אך להתענות תענית רגילה בעת צרה נראה גם שמואל וההולכים בשיטתו יתירו.
שיטת הרמב"ם והבנת היחס בין הסוגיות
1) רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א - האם ראוי להתענות כדרך קבועה בעבודת ה'
"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד".
בהלכה זו הרמב"ם פוסק כשמואל, שאדם שמתנהג בפרישות ובעינוי נקרא חוטא. הרמב"ם מביא את המקור מדברי חכמים ביחס לנזיר, כפי שהבאנו לעיל שהגמרא אומרת שזה המקור לדברי שמואל.
הרמב"ם מסיים את ההלכה כך " ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם." בסיום הדברים הרמב"ם מגדיר באיזו תענית אדם נקרא חוטא. אם נדייק בלשונו, הרמב"ם אומר שהבעיה היא להתענות תמיד, כדרך קבועה לעבוד את ה'. הדברים מבארים את הסתירה שהבאנו לעיל מדברי שמואל במסכת בבא קמא, שם שמואל מדבר על אדם שמתענה מפני צורך מסוים באופן זמני ולכן זה מותר. במסכת תענית שמואל אומר "כל היושב בתענית נקרא חוטא", מי שיושב באופן קבוע נקרא חוטא, ולא כל מי שמתענה. הרמב"ם מגדיר הגדרה נוספת: "מסגף עצמו בתענית". הסיגוף גם מוזכר בגמרא כבעייתי משום שאפשר להגיע מצב קיצוני שמרוב תענית יזדקק לבריות. על תענית קיצונית כזאת אומר הרמב"ם אומר שלא יתענה אפילו באופן ארעי.
2) רמב"ם הלכות דעות פרק ב הלכה ב- איזה אדם צריך להתענות לפי הרמב"ם
"כיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו ... וכיוצא בדברים אלו עד שיעקור גובה הלב ממנו ויחזור לדרך האמצעית שהוא דרך הטובה, ולכשיחזור לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו, ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות אם היה רחוק לקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור בו לדרך הטובה והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה."
דברי הרמב"ם כאן מתאימים עם דבריו בפרק ג. הדרך שבה ראוי לילך כל ימי חייו היא דרך האמצע, אבל כשיש צורך, כגון שאדם קנה מדה שנוטה לצד התאווה, באופן זמני ראוי לנהוג של פרישה קיצונית באותה המידה, ולהתענות. ניתן להסביר שבזו כוונת שמואל במסכת בבא קמא, שאדם רשאי להרע לעצמו בתענית, שמדובר בתהליך זמני שנועד להשיב את האדם לאמצע.
3) רמב"ם הלכות תעניות פרק א הלכה ט –תענית בעת צרה
"כשם שהצבור מתענים על צרתן כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו". כאן הרמב"ם מתבסס על הגמרא שמדברת על תענית בעת צרה, שאז ראוי לאדם להתענות כדי לבקש רחמים. אפילו שהרמב"ם פסק בהלכות דעות כשמואל שהמתענה נקרא חוטא, בעת צרה ראוי להתענות.
סיכום
לפי הרמב"ם הדרך הקבועה שראוי לאדם לנהוג בה היא דרך האמצע, במידות וגם במעשים. אין להוסיף איסורים על מה שאסרה תורה. לכן אדם לא צריך לשבת בתעניות כדרך קבע במהלך חייו. אבל באופן ארעי אדם יכול להתענות.
המצבים בהם ראוי להתענות לפי הרמב"ם הם בעת צרה או כאשר אדם רואה שהוא נוטה לצד קיצוני של תאווה ינהג בפרישות קיצונית עד שיחזור לדרך האמצע.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
