ישיבה
בית המדרש
- מדורים
- מגד ירחים
- שבת ומועדים
- ט"ו בשבט
- כללי
בתקופות שונות בחייו התייחס הראי"ה ליחסנו אל הנוכרי: האחת בגלות ליטא - בספרו "עין איה", השנייה בארץ ישראל - בתקופה העותומנית ואח"כ בתקופת המנדט הבריטי. עוד בשבתו בגולה הוא מתיחס לפסוק "גר ותושב וחי עמך" (עין איה" ביכורים פ"ג מ"ג). ומה בא ללמדנו צמד המילים "גר" "ותושב" שהתורה קוראת בהם לבני הניכר הגרים אתנו בארצנו. לדבריו ההקפדה היחידה שלנו על הנוכרי היא הסרתו מדרך רעה ומזיקה ולהיותו איש ישר כחובת בני נח – מלבד זאת יש לנוכרי הזה אומה וארץ אבות אשר יש לו געגועים וחיבה אליהם, ובגלל זה הוא "גר" בארצנו, על אף זאת עלינו להכירו גם בתור "תושב" לעניין "קירוב הדעת וחופש וזכויות הראויות לאדם", ובהיותו תושב אל ייקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיות לעמו ולארצו עד שיהיה רק תושב, כי אם "גר ותושב וחי עמך". באותה תקופה הוא כותב (שם ברכות ח ב) על האחריות של כלל הציבור בחובת הזהירות בהתנהגותנו עם הנוכרים. הדברים נכתבו בעקבות המסופר בגמרא שרב פפא בא לגבות חוב מנכרית, נטלה הנכרית את בנה המת והניחתו במיטתה ואמרה לרב פפא: שב עד שאביא לך מעותיך. אמר לה: איני יושב עד שתגביהי את המטה, הגביהה את המיטה ומצאו שם תינוק מת. מכאן אמרו חכמים: אסור ליישב על מיטת נכרית. ומסביר שם הראי"ה שאילו הייתה מצליחה העלילה, לא היה הקצף על רב פפא לבדו אלא על הציבור היהודי כולו. על כן קבעו חכמים דבר זה זיכרון לדורות למען ידע כל איש מישראל לשום על לבו כמה גדולה היא החובה על כל אחד ואחד שלא לגרום בהתנהגותו נזק לכלל. ומפני שנאת בני ניכר ועלילותיהם עלינו להרחיק עצמנו גם מן הדומה לכיעור ביחסינו עם הגויים, ועלינו לדון בקל וחומר שלא יעלה על הלב לעשות עוול ממש לאינם בני ברית, כי לבד האיסור שיש בזה, הוא חובל בזה את נפש הכלל שנאשמים באשמת היחיד.
בשבתו ביפו (בתקופת השלטון התורכי – תרע"ב) הראי"ה מגיב לסיפור "יהודה נוטר הפרדס" שנכתב בעתון "העברי" על שומרים בגליל האורבים לערבים הבאים לעקור עצי פרדס וכשמתגלים הערבים קורא יהודה, נוטר הפרדס, לאחיו השומרים: "בשם עמֵנו, ובשם ארצנו, על האויב! ... זכרו את עינוי היהודים מן החורבן עד היום - קרא אחד הגלילים. הכו, הכו אחים אל תחמלו – קרא עוד פעם יהודה". על התיאור הזה מגיב הראי"ה במכתב לרב מאיר בר אילן עורך ‘העברי’: "רחימאי, חוב קדוש אני מוצא להעיר לב כבודו על הסגנון של הציור שמתואר שם המצב הנפשי של האיבה לערבים, והתעוררות השומרים העברים בדברים המלאים רוח רבולוציוני מה שהוא לא לפי שאיפתנו ואינו נאות למצב כלל. וכאן מסביר הראי"ה את דבריו: "הקריאות ‘על האויב’ כשהן באות באורגן (בעיתון) עברי לעומת הערבים אין קץ כמה ארס יכולות הן לחולל, וכמה חומר נכון הוא ביד שונאינו הרבים הסוקרים כל הגה היוצא ממנו, לחטט על ידו למען מצׂא עלילות פוליטיות על כלל ישראל... וחוץ מהאויבים החיצוניים יש לנו בעוונותינו הרבים מחנה שלם של שונאים פנימיים היודעים לעשות מדברים כאלה מטעמים להשטין? ...אל תיתן מקום בעיתונך הנעלה לדברים כמו אלה שתועלתם היא אפס ונזקם גדול לאין חקר".
נכון שהדברים נכתבו בימי השלטון התורכי שכל חשד במהפכנות היה בו לא רק גירוש מהארץ אלא סכנת נפשות ממש. ואעפ"כ יש באגרת הזו (אגרות הראי"ה שצ"ח עיין שם האיגרת במלואה) כמה מרכיבים קבועים: א. הסתייגות מצד השקפת היהדות למצב נפשי של איבה לערבים. ב. אסור להתנהג ואפילו להתבטא בצורה בלתי אחראית תוך התעלמות מהשלכות שליליות של אומות העולם. ג. יש לקחת בחשבון את הסכנה מהאויבים הפנימיים המשרתים את אויבי ישראל (שהיו כבר אז) ד. יש להימנע מדברים שתועלתם אפסית אך נזקם גדול. ה. יש לתת פרסום למצבים הנאים של דרכי השלום והאחוה שאנו פוגשים בין טובי הישוב ובין יושבי הארץ הערבים - כמובן המעולים שבהם. עם זאת היה הראי"ה ער ומודע למצב הביטחוני ובאגרת לוועד העיר יפו (ר"ח אדר ב תרעג) הוא כותב: "כעת בא אלי אדם בר סמכא והגיד לי בברור שנודע לו שהערבים מתכוננים פה לעשות פרעות ביהודים – אדרוש לקרוא מיד אסיפת הוועד שלא לאחר אפילו שעה אחת, וגם אני בלי נדר אבוא לאסיפה, להתייעץ אם צריכים לעשות איזה דבר, ומה לעשות שם".
מבלי להיכנס לשאלה האם ההסתה והעוינות הערבית גברו מאז פטירתו של הראי"ה והקמתה של מדינת ישראל, ואם הנחותיו עדיין תואמות את מציאות ימינו, אין בכל כתביו דברים הפוכים או אחרים ממה שהבאנו, ואנו יכולים ללמוד מדבריו עקרונות איך להתייחס לזרים החיים בקרבנו. ואחד מהם הוא שכל מעשה או דעה המתנכלת ללא הבחנה לאוכלוסייה הערבית, לא רק שאין לה כל מקור במשנת הראי"ה אלא שהיא היפך דעתו. ובמיוחד כיום שזכינו להקמתה של מדינת ישראל בוודאי שהטיפול בסכסוך הערבי ישראלי אינו בידיהם של יחידים אלא מסור כולו לשיקול דעתה של הממלכה וצבאה שהם נציגי הציבור, ולכן יחידים המתנהגים אחרת מביאים במעשיהם נזק לכלל כולו.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
