תדמית יוונית | הרב חגי לונדין | בית המדרש

שבת ומועדים
חנוכה בראי דורנו

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
ישראל ויוון

4 דק' קריאה

תדמית יוונית
בעולם של שפע כלכלי חסר תקדים, פסגת השאיפה האנושית עברה לרדיפה אחרי הכרה ופרסום. רגע לפני שאנחנו לוחצים על כפתור ה"שתף" ונעשים חלק ממעגל הבלהות, עלינו לבחון את התועלת והמשמעות של פעולותינו בעולם הרשתות החברתיות

נתחיל בניסוי חברתי קטן. שאלו נערה ממוצעת: מי האישה העשירה ביותר בישראל כיום? ספק אם תקבלו תשובה ברורה. לאחר מכן שאלו שאלה נוספת: מי הזמרת או השחקנית הגדולה ביותר? אין ספק שתקבלו תשובה במקום (גם אם מוטעית). הניסוי האקראי הזה מוכיח את כללי המשחק החדשים: להתראות כסף, שלום פרסום ותדמית.
דפוסי החשיבה שלנו התרגלו לתפיסה שכסף ומשאבים כלכליים הם התשוקה המרכזית של בני האדם, אולם המאה ה־21 שינתה את התמונה. אנו מצויים כיום בתקופת שפע כלכלי שלא הייתה כמותה בהיסטוריה האנושית והיהודית. את תאוות הממון ואת החמדנות למטבעות זהב החליפה תאווה אחרת, עדינה ומורכבת הרבה יותר: הרצון להכרה חברתית, או במילים פשוטות – הרצון שיאהבו אותי. פופולריות, רייטינג, כוכבנות; אלה משאות הנפש של אדם במאה ה־21. מכוחן אנו מעלים לאינסטוש תמונות של משפחתנו המושלמת והמחייכת, בגללה אנו מתעוררים בלילה בבהלה מחלום שבו עברנו שיימינג. מאותה סיבה אנחנו משקיעים מאמצים עצומים בפן האסתטי של הגוף ושל הבגדים שלנו. כל אלה הם מורשת תרבות המערב של יוון שמקדשת יופי חיצוני ורהבתני.

הסלפי של נרקיסוס
במיתולוגיה היוונית מסופר על הנער נרקיסוס, שהתאהב בבבואתו בנהר ובהה בה עד שגווע ברעב, ובמקום שבו נקבר צמח הפרח נרקיס. נרקיסוס אינו חי רק בעולם האגדות, אלא גם בנפש שלנו. רבים מאיתנו מתבלבלים בין ההכרה במקומנו בעולמו של אלוקים – מקום שאותו יש לשמור ולטפח – ובין נרקיסיזם. כמו הנער שבהה בהשתקפות של עצמו כך האדם כיום בוהה בעצמו בשלל צורות: החל מבילוי של שעות ארוכות מול המראה, המשך בדיבור רווי בגוף ראשון, עבור בקיר של תעודות הוקרה מאחורי המכתבה דרך שקיעה בקריירה האישית וכלה בצילומי סלפי בכל הזדמנות. זהו השלב הראשון בתהליך ההתמכרות.
בשלב הבא הבעיה מתפתחת: מתברר כי המחמאות שאנחנו נותנים לעצמנו לא תמיד תואמות את המציאות. הפער בין התדמית הדמיונית המוגזמת ובין המציאות בשטח מוליד מצוקה. כך מתפתחת אידיאולוגיה שלמה, שעיקרה: "קבלו אותי כמו שאני". אין טוב ואין רע, אין מדדים, אין מי שיכול לשפוט אותנו. אדם מפתח חסינות מוחלטת בפני ביקורת חיצונית מפני שהיא חותרת תחת יסודות קיומו.
בשלב השלישי, לאחר שהאדם כבר שכנע את עצמו כי הוא אינו זקוק להשלמה, הוא מוצא את עצמו מוטרד פתאום. נוצר אצלו מהלך נפשי מפותל, הפוך על הפוך: ידוע לו שבאמת יש בו עדיין חסרונות, אבל הוא כבר הכריז שהוא שלם עם עצמו כמו שהוא. מתחת לחיוך הזחוח שלו מסתתרת כל העת ההכרה כי הוא אינו מושלם. כדי לתחזק בכל זאת את הבניין האישי המזויף שיצר, הוא צריך לשכנע את כולם – ובעיקר את עצמו – שהוא אכן מושלם. מתרחשת מול עינינו תופעה מתמיהה: אותם אנשים שמצהירים השכם והערב שלא אכפת להם מאחרים, עסוקים באובססיביות בשכנוע אחרים שלא אכפת להם מאחרים. אובססיה להעלאת סטטוסים ותמונות לאינסטגרם היא ביטוי נוסף למלכוד הנפשי: "הנה עוגת יום ההולדת שאפינו בשביל הנסיכה שלנו", "הנה אני על גבי החומה הסינית", רק תיתנו לייק. הצורך בהכרה אינו מאפיין רק את המישור האישי, אלא זולג גם למישור התרבותי־ציבורי. אימוץ דפוסי חשיבה, השקעות כלכליות או העדפות תרבותיות, לאו דווקא מפני שהוכחו כאיכותיים יותר אלא מפני שהם תוצרת חוץ, מוכנוּת לוותר על נכסים לאומיים בעבור כתבה אוהדת בערוץ תקשורת זר – כל אלה הם הבסיס הנפשי לזרמים פוליטיים ותרבותיים שרוחשים סביבנו.
השלב האחרון הוא כבר שיא העלבון. אדם מוכן לבזות עצמו בשביל טיפת תשומת לב. כדרכם של מכורים קשים, אדם יעשה הכול למען סם התדמית. אנשים מוכנים לבזות את עצמם בתוכניות ריאליטי, לפרסם תמונות חושפניות, להתערטל גופנית ורגשית בפני כולם רק כדי לזכות באשליית חשיבות. במקרי קצה ההתמכרות עלולה להגיע גם לאובדנות, שכן גם אם אדם מצליח לזכות בחמש דקות או בחמישים שנות תהילה – בסוף התהילה חולפת. כאן עומדות לפניו שתי אפשרויות: לסיים את חייו פיזית (בעדיפות לצילום האקט והעלאתו ליוטיוב), או להמשיך לחיות כמו צל ובעיניו מבט כבוי של "has been".

שכל ישר
איך יוצאים מזה? קודם כול, להפסיק להתבזות. הכלל "כל פרסום הוא פרסום טוב" הוא משפט מטופש שהמציאו פרסומאים רודפי בצע. בפעם הבאה שתרצו לעלות לשיר על במה למרות כישורי זמרה מוגבלים, ללחוץ על כפתור ה־share מתחת לתמונה חושפנית, אפילו כשתשבו מול המקלדת בבית ותרגישו צורך להביע את דעתכם בפומבי – נשמו עמוק ושאלו את עצמכם שלוש שאלות של שכל יש"ר (י וקר, ש ינוי, ר ווח): האם הנושא הזה באמת יקר וחשוב באופן אובייקטיבי? האם אצליח לשנות מישהו או משהו במה שאומר או אפרסם עכשיו? האם הרווח שיתרחש מן החשיפה אכן גדול יותר מהנזק?
אם התשובה לשלוש השאלות היא חיובית – בבקשה, פרסמו את מה שיש לכם לומר באופן מכובד וענייני. אם התשובה לאחת מהשאלות היא שלילית – אל תעשו זאת. חכו כמה שניות, שתו מים, והצורך העז יחלוף. במקרה הצורך אמרו לעצמכם משפט כמו "סייג לחוכמה שתיקה" או "למד לשונך לומר איני יודע".
השלב השני של הגמילה: לאחר שחדלנו מפרסום מבזה של עצמנו, אפשר לעבור לצמצום חשיפה ופרסום בכלל. לדוגמה, החלטתם להציע נישואין. זהו ללא ספק רגע מרגש וגם מגובה חברתית. כיצד מפתיעים את בת הזוג באופן שייגע לליבה? אפשרות אחת היא להעניק טבעת תוך כדי צלילה, ולדאוג שהמאורע ההיסטורי הזה יצולם בעשרות הטלפונים החכמים של האורחים הנרגשים ויועלה ליוטיוב תחת הכותרת "The best proposal ever". יש גם אפשרות אחרת: להגיע לבד לכותל המערבי, רק שניכם, להביט בעיניים ולהציע נישואין מכל הלב (אולי גם לבקש ממישהו שיצלם את שניכם יחד על רקע השקיעה). אחרי שחלקתם ביניכם את הרגע האינטימי, תבשרו את הבשורה המשמחת לאנשים הקרובים לליבכם.

"על אפך לא אקרא"
הדברים אמורים לא רק בנוגע לפרסום שלנו, אלא גם בנוגע ליחסנו למפורסמים. חלק מהריפוי ממחלת התדמית הוא גמילה מהערצה עיוורת. הערצה היא מלשון עריצות – חיפוש אחר גורם חיצוני שיחליט בשבילי מה נכון ומה לא, איך להתלבש ואיזה רכב לקנות. אדם מאמין אינו מעריץ אף אחד חוץ מריבונו של עולם. הוא מעריך דמויות שמשמשות לו השראה, מה שמכונה בלשון חז"ל "דבקות בתלמידי חכמים", אבל לא יותר מזה. בידוענים אין טעם "להידבק", ואין סיבה להתרגש ממפגש עמם או לקרוא רכילות על חייהם האישיים, בוודאי שלא להצטלם איתם ולהתחכך ב"אבק הכוכבים".
מסופר על אחד מתלמידיו של הרבי מקוצק שנטה למות, ואז פנה לסובבים אותו ואמר: "יצר הרע מפתה אותי לקרוא עכשיו 'שמע ישראל', כדי שיגידו עליי שיצאה נפשי במילה 'אחד' כגדולי הצדיקים; ואני אומר ליצר הרע: לא! על אפך ועל חמתך לא אקרא", ובמילים הללו נפטר. סיפור מדהים, אך המדהים יותר הוא שסיפרו זאת לרבי מקוצק, והוא הגיב: "בכל זאת היצר ניצח אותו. למה הוא היה צריך לספר זאת לכולם?".
"ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם" – קודם כול בעיני אלוקים, ורק אחר כך בעיני אדם.

בימים אלו יצא לאור ספרו של הרב לונדין '12 אתגרי אמונה למאה ה־21', בהוצאת דברי שיר, שעוסק באתגרים הקיומיים של אדם דתי בדורנו

ישראל ויוון

חנוכה בראי דורנו