ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל
- המאבק על הארץ
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל
ודאי כי אין שום בעיה בחיים, ציבורית או פרטית, שאין מקורות בתורתנו העונים עליה (כך חינך הרב חרל"פ, בהקדמתו לספר "בית זבול"). בעיה זו כבר נמצאת אצלנו מאז עליית היהודים הראשונים לארץ ישראל, מאות שנים. וכבר כתב זאת תלמיד הגר"א ("קול התור", "התקופה הגדולה" עמ' תקט"ז) המזכיר "בזמן שא"י היתה מדבר שמם וכו' מלאה שודדים פראי בני אדם". ושוב בדף תקכ"ו: "להסתכן בפועל"). וגם גדולי הרבנים התייחסו לשאלה זו. נביא דבריהם:
הנודע בכינוי "סטייפלר" (הרב יעקב ישראל קנייבסקי) כתב במכתב מתאריך ג' שמות, תשי"ז (נדפס ב"קריינא דאגרתא", קובץ אגרות, ח"א עמ' עא), והמלים שבסוגריים אני הוספתי: "בדבר אנשים מבוססים מבחינה כלכלית שרוצים לחסל עסקיהם ולעקור וכו' למדינת הים [אמריקה] מפאת פחד מצב המדיני וחשש מלחמה. ידוע כי מרן רבנו הגדול החזון איש זצלל"ה נשאל כמה פעמים על כיו"ב ולא היה מייעץ לעקור. כי את [מצב] המחר אי אפשר לדעת כלל, ואיננו בטוחים בשום מקום. וכל זמן שאין סכנה ממש במקום, אין לברוח. ובאמת הכל בגזירת השי"ת. ובלשון אידיש היה אומר 'פון זיך אנטלויפט מען ניט' [אין אפשרות לאדם לברוח מעצמו, ממה שנגזר עליו]. כלומר המצב שנגזר עליו משמים לא ישתנה ע"י בריחה. זולת במקום ובשעת סכנה ממש, שאז הדין הוא להתעסק בהצלתו".
[וממשיך הרב סטייפלר:] "וידוע כי הג"ר מאיר שמחה [בעל "אור שמח"] היה מייעץ בזמן מלחמת העולם הראשונה לא לעקור [דירה] אלא להשאר במקום, באומרו 'יעדער קויל גייט מיט אן אדרעס' היינו החץ הולך על פי כתובת שנגזר בשמים. ובכל זה, מי שמתפחד מאד, אין למונעו [מלעקור דירה]. לא מחשש מלחמה, אלא בשביל העצבים שלו, להשקיטם" עכ"ל.
ובמכתב אחר, בעמ' עב שם, כתב הרב סטייפלר: "ובאמת אין לדאוג כלל, כי העבר אין. ומה שיהיה, אי אפשר לדעת כלל. כי כל מה שמצייר האדם בעצמו את העתיד אינו אלא דמיונות שאין בהם ממש. כי אח"כ מתברר שלא כן הוא. ורק הדאגה והדכאון הם המשברים ח"ו את רוח האדם. אבל עצם הדברים שמחמתם דואג, מסתדר סוף סוף באופן רצוי. וצריך לקוות לכל טוב, כי תשועת ה' כהרף עין. ואבקשהו מאד שלא ידאג ולא יצטער. כי זה הדאגה והדכאון מחליש את האדם מאד ח"ו. ואמרו חז"ל 'אל תצר צרת מחר'. ואין זה גזירת הכתוב, רק מציאות. שאין מקום כלל לדאוג. כיון שבאמת הכל מתנהג ע"י השי"ת והכל לטובה, כמו שאמרו חז"ל 'כל דעביד רחמנא לטב הוא עביד'" עכ"ל. [וע"ע דברי החזו"א, מובא ב"פאר הדור", ח"ג עמ' קפז-קפח].
ואמנם דברי ה"חזון איש" ובעל "קהילת יעקב" נאמרו באופן כללי, ולא התייחסו למצב מסוכן יותר כמו לתושבי שדרות. אבל אנו שומעים מהם את הקו הכללי. ודאי כי מצב יושבי יש"ע, לפני מספר שנים, היה מסוכן במיוחד (יותר מהיום בשדרות) כאשר הפורעים הערבים היו רוגמים באבנים כלי רכב הנעים בכבישים, זורקים עליהם בקבוקי תבערה (בדוגמת עפרה מוזס הי"ד) ולפעמים גם יורים בנוסעים מכלי רכב העוקפים אותם. באותה תקופה הייתי בא כמה פעמים בשנה ליישובי יש"ע להפצת תורה ונשאלתי מכמה מהתושבים אם מותר ע"פ דין לגור שם, ואם אין בהם חטא לנסוע בכבישים. פניתי אז בשאלות אלו לשלשת גדולי הדור של הציונות הדתית, הגאון הרב אברהם שפירא, ואח"כ אל הגאון הרב שאול ישראלי, ואח"כ אל הגאון הרב משה צבי נריה. כל אחד מהם ענה תשובה זהה. כי מי שהוא במצוקה מותר לו לעבור לגור באזור אחר בארץ. אבל מי שנשאר לגור שם מקיים מצוה גדולה ביותר של בנין ארץ ישראל, וגם אין לו לחשוש לסכנה, כי הוא "מיעוט שאינו מצוי". והרב שפירא הוסיף לדבריו שהנסיעה בדרכים בכל הארץ מסוכנת יותר מהישיבה ביש"ע. הרי נהרגים כל שנה פי כמה וכמה מתאונות הדרכים. וציין שאף פעם לא שאלו אותו אם מותר לו לבן אדם לנסוע בכבישים כי עובר אדם על "אין סומכין על הנס" או "ואם עושים לו נס מנכים לו מזכויותיו".
ואם ענו לי כך גדולי עולם על המצב ביש"ע (שם בעיית פיקוח נפש היתה גדולה פי כמה מהענין בשדרות) קל וחומר מה היו עונים לי על השאלה בנידוננו.
פרק ב
אבל מצאנו כי גם יעקב אבינו פחד מאד כאשר הלכו לקראתו עשו אחיו עם ארבע מאות בריונים. "ויירא יעקב מאד (!) ויצר לו" (בראשית לב, ז). והקשה ר' יצחק אברבנאל (בביאורו לתורה, שאלה חמישית) כיצד פחד? הרי הש"י הבטיח לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (כח, טו). ורק שבוע לפני בואו של עשו אמר לו ה' "שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך" (לא, ג). אפילו לפי דרוש של חז"ל כי חשש שמא יגרום החטא, צ"ע מה הוא חטא משך שבעה ימים שעברו שמפני זה יפחד? וגם על פי דברי חז"ל הללו הקשה רבנו יונה (על משלי ג, כו) שהיה מוטל על יעקב להתחזק באמונה ובבטחון בה', כי גם לאדם החוטא אם בוטח בה', ה' מציל ומושיע, כמפורש במדרש תהלים (סוף פרק לב).
ועונה ר"י אברבנאל: "פחד יעקב ויראתו מעשו לא היה מחולשת אמונתו ובטחונו, כי באמת לבו בטוח בה'. אבל היה פחדו כדרך הגיבור האמתי שבהיכנסו למלחמה יפחד מהמוות וירגיש בסכנה. [אלא נלחם מפני הצורך הלאומי להלחם, ומפני החלטתו המצפונית]. ומי שיכנס למלחמה כי חושב שלא ימות, לא ייקרא 'גיבור'. כמו מי שיתן צדקה כי בזוי הממון בעיניו, לא ייקרא 'נדיב'. וכו'. כי אם היה בלתי ירא ולא מפחד מעשו שיהרגהו, ויהרוג את נשיו וילדיו, הנה בלכתו אליו לא היה מורה זה על בטחונו בהשי"ת ובייעודיו, כי היה הולך אליו כי חושב שיתנהג כאח. אבל עתה שראה ופחד, ועם כל זה שכלו המנהיג אותו גער בו על פחדו, זה באמת הראוי להקרא מאמין בנבואת השי"ת" עכ"ל. ולפי דבריו, לא היה פחדו של יעקב חסרון, אלא אפילו תוספת מעלה נפשית לו במה שהתנהג בפועל כהוגן.
פרק ג
ובאמת אזרחי עם ישראל המיישבים את ארצנו, כולם הם בבחינת חיילים [למרות שאינם לובשים מדים צבאיים]. כי רמב"ן (ב"ספר המצוות", השגה ד') כתב על מצוה זו של יישוב א"י "לא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה" ואח"כ כתב "וזו היא שחכמים קוראים אותה מלחמת מצוה". כי זה ברור שאם תושבי שדרות ינטשו את המקום, יתקדמו עמדות משגרי הרקטות ויירו על ישובים נוספים קרובים יותר למרכז הארץ. עמידה איתנה מול איומי האויב, בבחינת "לא נזוז מכאן", היא היא מצות כיבוש א"י. לפני שנים מספר היו צלפים ערבים יורים בתושבי גילה, שכונה בירושלים. גם אז ממשלת ישראל הכושלת סרבה להתקיף אויבינו בבית לחם. אילו היו נסוגים היהודים, היו הערבים נגשים לירות פנימה יותר לירושלים. והרי אזרחי גילה היו לנו ממש כחיילים, ואשרי חלקם שלא ברחו.
במצב מלחמה נגד אויבינו, מצוה התורה "וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם" (דברים כ, א). על מצוה זו מרחיב הרמב"ם (הל' מלכים, סוף פרק ז) ומגדיר בדייקנות מה תוכן האיסור: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם" עכ"ל
העיר בצדק מהר"ם שיק (מצוה תקכ"ה) כי דבר זה תלוי במדת טבעו של האדם. כיצד אפשר לצוות לא לירא ולא לפחד? עונה על כך הרב משה צבי נריה ("צניף מלוכה", עמ' 200, מאמר "אל ירך לבבכם") כי אין האיסור על תחושת היראה, אלא על מעשה הנסיגה והבריחה. בנוסף הוא עונה, אין האדם נתבע על היראה הטבעית המקוננת בלבו, אלא נתבע על שמרחיב ומחזק יראה זו ע"י כל מיני דמיונות, כאשר עורך במחשבתו ציורי זוועה על פציעתו וכדומה. לשונו של הרמב"ם: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה". האיסור הוא במה שהאדם קובע לעצמו הרהורי בהלה.
ולכן אזרחים תושבי שדרות החוששים מפגיעת הרקטות, זהו מצב טבעי ונורמלי ואין על כך ביקורת [במיוחד לפי דברי מהר"י אברבנאל]. האיסור מתחיל רק כאשר מפני דמיון האדם הוא מרחיב ומעמיק וקובע לעצמו דפוסי אימה מוגזמים. מפני זה קשה לו לתפקד בחיים.
פרק ד
ועלינו להוסיף כאן נושא החשוב במיוחד. כיון שעל פי ההלכה, כל מתנחל או מיישב את ארצנו הקדושה (לבל תשאר שממה, או לבל תיפול בידי הנכרים, כדברי רמב"ן הנ"ל שלא מצאתי מהראשונים מי שחולק עליו) הוא מקיים מצוה דאורייתא, לכן כל עיכוב וכל הפרעה וכל בעיה משמשים לו כנסיון עד היכן הוא מוכן לעבוד את הקב"ה "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", בכל מדה ומדה שמודד לך (ברכות נד.). הרי אין הקב"ה מנסה אלא את גיבורי הכח המסוגלים לעמוד בלחץ (בראשית רבה, תחילת פרשה לב). ורצוי להביא כאן דברי גדול עולם, ר' יהונתן אייבשיץ. מובא בגמרא (חולין מו ע"א) כי הגיע "פולמוס" (מפרש רש"י: חיל שלטון, של נכרים) לפומבדיתא. נכרים אלו הציקו ליהודים. "ערקו רבה ורב יוסף". באותו זמן עמדה שאלה על הפרק, בהמה שנשחטה ולא מצאו מהכבד שלה אלא כזית בלבד, מה דינה? כשרה או טריפה? ענה להם ר' זירא: "ערוקאי, כזית שאמרו במקום מרה". עומד על כך הגאון, מה שייכות סיפור זה לאותה שאלה בהלכה ששאלו? ולמה כתבה הגמרא סיפור זה? ומשום מה מכנה אותם בכינוי מוזר זה של עריקים? ועונה ר' יהונתן אייבשיץ כי אין לאדם לברוח ממקומו. זו לשונו ("כרתי", על יורה דעה, תחילת סי' מא): "במקום משפטו, שם פעלו [של ה'] לטוב וכו' וכו'. והם לא רצו ללמוד תורה במקום גזירת המלך וצרת ישראל, והיה קשה להם ללמוד תורה שם. אמר להם ר' זירא שאין לעשות כך, אלא כך היא המדה. כמו שאמרו מיום שחרב בית המקדש נגזר ללמוד תורה מתוך צער וטירוף ודוחק. והראייה לזה? כזית שאמרו שתלוי בו החיות של הכבד, הוא דוקא במקום מרה" [מקום שהוא מר] עכ"ל. נראה לי כוונתו כי דוקא מה שהאדם עובד את קונו מתוך לחץ ודחק, הוא עילוי בשבילו, הוא רוממות ומעלה בשבילו.
ולכן מצב מתח זה של חשש ירי הרקטות, ונשארים איתנים תושבי שדרות למרות הנסיון הקשה, זכות זו עומדת להם לקבל כל טוב בעולם הזה ובעולם הבא. כך האדם צריך להסביר לעצמו, לאשתו ולילדיו. וגם יזכיר להם את הנסים והנפלאות מחוץ לגדרי הטבע שכולנו עדים להם, שכמעט כל אלפי הרקטות שנחתו לא פגעו בבני אדם. אמנם אם אין בני משפחתו משתכנעים, ויש עליו לחץ לצאת למקום אחר לכמה ימים, ודאי מן הדין זה מותר. אין חיוב להשאר במקום סכנה, אבל אם היה נשאר זו מעלה גדולה בעבודת הקב"ה. וכל אבותינו היו בסכנות תמידיות בעת מעשה ישוב א"י, ותמיד ידעו להיות איתנים באמונתם. וההוכחה לכך היא מציאות מדינת ישראל המבוססת יפה בזמננו, תוצאה מעקשנותנו והתמדתנו ודבקותנו במטרה, בעזרת ה'. אויבינו חלפו להם, ואנו כאן.
ועוד ראוי לאדם להסביר לאשתו וילדיו [וכן להשתכנע בלבו עצמו] בענין ההגנה מהאויב "כי השגחתו ית' הוא לפי מדת הבטחון שאדם משליך יהבו על בוראו ית'" (חזון איש, חו"מ עמ' 312, פסקא יח), ודבריו מבוססים על הרמב"ם, במורה נבוכים (ח"ג עמ' תח-תט). המדריך את עצמו כמה שאפשר יותר אל המחשבה של "אין עוד מלבדו", היא סגולה להנצל מכל פגע רע ("נפש החיים", שער ג פרק יב, ד"ה ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה). והחיד"א ("פתח עינים", על חולין ז ע"ב ד"ה והאר"י למה נקראו כשפים) מציין שמדובר בזאת לכל אדם, אפילו אין לו זכויות רבות.
אנו הולכים בעקבות רבותינו ואבותינו, כי אנו "מאמינים בני מאמינים" (שבת צז ע"א).
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
גשמים בארץ ישראל שאילת גשמים וארץ ישראל
מדוע מדינות שבחורף שלנו אצלם קיץ מבקשים גשם, ומדוע יעקב התעקש להיקבר במערת המכפלה, ופירוש תפילת מעין שלוש.
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
