^ 1. נלענ"ד שלאחר שמו"ר הרצי"ה העלה את השאלה למדרגה של קידוש ה', שכן ראה בזה מלחמה דתית, הדיון אם נסיגה תתרום לישוב הארץ בחבלי הארץ האחרים, ואם הנסיגה תביא להצלת נפשות - נעשה מיותר. ושתי סיבות לכך. הלכתית ומציאותית. להלכה הרי כבר מצווים בזה ב"יהרג ואל יעבור", וכל זמן שעם ישראל מסוגל לעמוד בזה, השיקולים של תועלת כבר אין להם מקום. במקביל גם המציאות מתאימה לכך, משום שאם מדובר על מלחמה דתית, הרי שהמוטיבציה של האויב לא תסתפק בשום פשרה, אלא הם תמיד יחתרו להשליט את דתם, ולמנוע ממי שאינם נכנעים לדתם להיות בשטח שאמור מבחינתם להיות מוסלמי. בנוסף לכך, יש לדעת כי באיסלאם היחס למלחמה אינו יחס של בדיעבד, אלא המלחמה היא אחת משש מצוות האיסלאם. לא כמו אצלנו שהמלחמה היא תופעה יוצאת דופן, ורק כשיש הכרח נלחמים, אצלם מלחמה היא דבר טבעי ורצוי כל עוד יש בעולם אנשים שאינם מקבלים את דתם. הדרך היחידה "לפטור" אותם מ"מצוותם", היא להראות להם כי הם אנוסים ואין בידם כוח להילחם ולנצח. לכן כל נסיגה רק מגבירה את המרץ שלהם להמשיך להילחם במלחמה רגילה או בטרור, כדי להשיג את המטרות הדתיות שהם מחויבים להם. הרי שההלכה הקשורה לקידוש ה' והתפישה המציאותית תואמות באופן מלא.
עיין עוד בספרו של הרב יעקב זיסברג "נחלת יעקב" ח"ב ע' 437-480, פרק שלם בביאור כוונתו של הרצי"ה בקביעתו שאיסור הנסיגה הוא בבחינת "יהרג ואל יעבור". ומה שפרשתי בדבריו הוא כדעת אבי מורי. כלומר המצב שבו יהודי יתבע בפועל להיהרג ולא לעבור, הוא כאשר תובעים ממנו באופן מעשי צריך לגרום לנסיגה. כגון שגויים מאיימים על ראש הממשלה, שאם לא תחתום על וויתור נהרוג אותך - ייהרג ואל יעבור. ועיין להלן בתשובות הרב גורן סימן ח' ע' 264 והלאה, ובדברי הרצי"ה שם, ובהערה.
^ 2. עוד פסק הרב גורן, (להלן בתשובותיו סימן ז עמוד 257), על פי הרמב"ם (הל' מלכים א, ד) וספר החינוך (מצווה תצ"ח), שממשלה שתפשה את השלטון בסיוע קולות ערבים, אין להוראותיה שום תוקף. וכל זמן שרוב היהודים אינם תומכים בה אין לה סמכות לקבוע ולהורות בשום תחום הנוגע לעם היהודי וזכות אחיזתו בארצו. וכך השיב הרב אהרן סולובייצ'יק, שאסור להשתתף בנסיגה ופינוי, והמשתתף עובר באיסור "לא תעמוד על דם רעך" (גיליון רבני יש"ע 15).
^ 3. בחודש תמוז תשנ"ה, בעקבות החלטותיה של ממשלת המיעוט לפנות בסיסים צבאיים ביש"ע, התעוררה שאלה אצל חיילים, האם עליהם לקיים את הגזרה, או שעליהם לסרב פקודה כדי לא להשתתף במלאכת הפינוי? התקשרתי אל הרב הגאון אברהם שפירא שליט"א, ראש ישיבת מרכז הרב והרב הראשי לישראל (תשמ"ג-תשנ"ג), ועל פי בקשתו זימנתי כינוס של מספר רבנים חשובים, נציגי איחוד הרבנים למען עם-ישראל וארץ-ישראל. בסוף הכינוס התפרסם פסק זה. שאלה זו כבר לא הועלתה לפני הרב הראשי לישראל ולצה"ל שלמה גורן זצ"ל, מפני שהוא נפטר בכ"ד חשון תשנ"ה.
בין השותפים בפסק ההלכה היו: אבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', הרב דב ליאור, הרב חיים דרוקמן, הרב אליעזר ולדמן, הרב חיים שטיינר, הרב דניאל שילה, ועוד רבים. עיין להלן עמוד 291 בנימוקי הרב רבינוביץ' לפסק ההלכה.
^ 4. המשך לשון הפסק שפורסם הוא: "ה. אף פעם לא העמיד צה"ל את חייליו בפני מצב בו נאלצו לפעול נגד מצפונם הדתי, המוסרי או הלאומי. אנו קוראים לממשלה ולהנהגת הצבא, לא להעמיד את החיילים במצב בו עליהם להתלבט בין נאמנותם לערכים עליהם בנוי אורח חייהם לבין פקודות הצבא. ו. אנו פונים לממשלה ולעומד בראשה שלא יתנו יד לפילוג האומה וצה"ל, ולחזק בכל הכוחות את אחדות ישראל בשעה קשה זו".
בנספח לפסק פורסם: "צה"ל יקר וקדוש בעינינו, וכשמו כן הוא - תפקידו להגן על ארץ-ישראל ולשמור על חיי העם, ולא לעשות פעולות הפוכות מיעודו שמסכנות יהודים. מלבד פסק ההלכה שאסור לפנות שטחי ארץ-ישראל, גם חצי האומה נגד הסכם זה, הדעות חצויות, וכך גם חלוקות הדעות בין מפקדי הצבא עצמם, אין זה מוסרי לכוף על חיילים לפעול בניגוד למצפונם לא רק הדתי, אלא הלאומי והמוסרי. דרישה זו מהם היא פשע מוסרי ואינה חוקית. אנו מקווים כי מפקדי הצבא יאפשרו לכל חייל לנהוג לפי מצפונו הדתי. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".
^ 5. ידועה ההלכה, שכל המסייע לאדם אחר לעבור עבירה, במצב שבו ללא סיועו לא יכול היה לעבור העבירה, כגון שהגיש לנזיר כוס יין מן העבר השני של הנהר, הרי המסייע לנזיר לעבור עבירה עובר על איסור תורה: "לפני עיוור לא תתן מכשול" (ע"ז ו, ב). ואם גם ללא סיועו היה יכול לעבור העבירה, כגון שהנזיר היה יכול לקחת את כוס היין בעצמו, המסייע עובר על איסור חכמים של "סיוע לדבר עבירה". ויש אומרים שגם בזה עובר על איסור תורה. אולם כאן לכל הדעות לא ניתן לומר שהאיסור מדברי חכמים בלבד, משום שכל חייל שיפנה במו ידיו יהודים מביתם, עושה עבירה במו ידיו.
^ 6. דברי מו"ר הרב שפירא נאמרו בצורה ברורה ותקיפה בשנת תשס"ה כלפי תוכנית הממשלה להחריב את ישובי חוף עזה וארבעה ישובים בצפון השומרון. בראשונה הם נאמרו לרב טרופ, מתוך הסכמה כי יפורסמו, לאחר מכן חזר על דבריו עוד כמה פעמים. ועיין להלן עמוד 288 בדברים הנחרצים שכתב שבוע לפני החרבת גוש קטיף. לפני כן, בעת הסכמי אוסלו תוכניות הממשלה נגעו רק לפינוי בסיסי צבא, וכלפיהם לא נתפרשה סוגיה זו. ואני כתבתי בגיליון רבני יש"ע מס' 25 מחודש תמוז תשנ"ה, באור לפסק ההלכה של איחוד הרבנים (שנזכר לעיל בהלכה ח), ובו כתבתי שמפני הספק, שמא סירוב פומבי יפגע בלכידותו של צה"ל, שב ואל תעשה עדיף, ולכן מוטב לסרב בפועל אבל לא להרבות בהצהרות על כך. דברים אלו פרסמתי אח"כ בפניני הלכה כרך ג' ע' 298, משנת תשנ"ה. אמנם יש לציין כי היו רבנים שסברו שהסירוב צריך להיות פומבי, ומנגד היו רבנים שחששו ללכידותו של צה"ל. אולם חובה עלי לציין, כי לפי מה ששמעתי אז מגדולי הרבנים, הם לא חששו מפני סירוב פומבי, אלא שלפי המצב של אותה תקופה, לא חשבו שיש חשיבות גדולה להצהרה הפומבית מצד חיילים וקצינים, ולכן לא עמדו על דעתם מול החששות שהעלו כמה רבנים. וכך כתבתי, שמשום הספק "שב ואל תעשה עדיף".
ולכך הסכים גם הרב גורן, כפי שפורסם בגיליון רבני יש"ע מס' 14. ודבריו הובאו בתשובות בהמשך סימן ה', עמודים 252-255. ועיין שם בהערה על הרקע לכך. מ"מ העמדה שפרסמתי אז בגיליון רבני יש"ע, כי אין לעשות את הסירוב לפומבי ובוטה גרמה אכן להפחתת מתח בצבא, מפני שהקצינים פטרו את החיילים שרצו לסרב מלהשתתף בפינוי מחנות או מאחזים. יתר על כן, הרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין שחק, אמר לנו בשיחה, כי זו היתה ההוראה לקצינים, להימנע מעימות עם חיילים שירצו לסרב, ורק במקום שהיה מפקד "שאינו חכם" כדבריו, נוצרה בעיה. וגם אז כאשר המקרה הגיע לדרגים הגבוהים, הסתירו את "הבעיה" ופטרו כמעט את כל החיילים שסירבו מעונש.
בשנת תשס"ה, היה נראה כי יש סיכוי שההודעה של חיילים מראש, בצירוף של עוד גורמים, תוכל לבטל את גזירת הגירוש, וממילא יש בה חיוב של "הוכיח תוכיח את עמיתך". וגם העבירה בשנת תשס"ה היתה חמורה יותר - החרבת ישובים וגירוש יהודים (ולא רק פינוי מחנות). ומנגד, לא הוכח כלל כי סירוב פומבי לביצוע פקודה שאינה שייכת לתפקידו של צה"ל תפגע בחוסנו. ולהפך, יש מקום לומר שדווקא סירוב פומבי ישמור לטווח ארוך על צה"ל כמי שתפקידו להגן מפני האויב ולא לתפקידים אחרים. וכך אמר הרב שפירא שליט"א. ויש להוסיף, כי אם חיילים רבים יוכרחו לעשות דברים המנוגדים לאמונתם, לטווח ארוך לא יוכלו להרגיש הזדהות עם צה"ל, ודווקא זה יוכל לפורר את צה"ל. לפיכך שניתי את עמדתי מ"שב ואל תעשה" ל"קום עשה", שמוטב שכל חייל יודיע בפומבי שלא ישתתף באיסור החמור. ורק לקצינים ושוטרים שזו פרנסתם, הצעתי להסתיר את דעתם, ולמצוא דרכים להשתמט מביצוע האיסור, ובלבד שבשום אופן לא ישתתפו בביצוע העבירה.
בפועל, דווקא אלה שהודיעו מראש כי יסרבו לא הועמדו בפני הניסיון, והצבא התאמץ שלא לשולחם לתפקידי הגירוש וההחרבה. ואילו אלה שהסתירו את עמדתם הועמדו בניסיון, ויש שנכשלו. וה' יעזור שבזכות הברכיים אשר לא כרעו לפקודה, יחזור צה"ל למלא את ייעודיו להילחם מלחמות ה' למען העם והארץ.