ישיבה
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- תורה והלכות ציבור
בין אם הסיפור מצחיק ובין אם לאו, גורמים שונים - מבית ומחוץ - שבים ואומרים כי אין עוד מקום לציונות הדתית כמגזר מובחן פוליטית. כי היא סיימה את תפקידה עם השתלבות בוגריה בכל המפלגות, במערכות הממלכתיות, בצבא, בתקשורת, באומנות ובתרבות. אם אכן השאיפה היא להשתלב, לפרוץ תקרת זכוכית או שאר ביטויים - לכאורה הגענו אל היעד הנכסף. לפי גישה זו, נשאר רק עניין תקצוב המוסדות של הזרם הרעיוני הדתי־לאומי, אך זהו עניין טכני בלבד, וגם אחרים יכולים לדאוג לזה. אין עוד מקום למפלגה מגזרית.
אלא שהמושג 'ציונות דתית' הוא חדש יחסית, ומה שנקרא קודם 'דתי־לאומי' הפך 'ציוני־דתי'. אל יהא הדבר קל בעינינו. שינוי השם אינו רק סמנטיקה, הוא גם תוכן. מבחינה לשונית, כיוון שהמושג 'ציונות' הינו חילוני בדרך השימוש המקובלת שלו, הרי הוספת הסומך 'דתית' מבטאת את מרכזיותו של המושג החילוני. מכאן, שאם הדתיות משתלבת בציונות - בזה באה אל מטרתה, וכביכול 'מתה'.
לעומת זאת, הצירוף 'דתי־לאומי' מציב כעיקר את הדתיות, ואת הלאומיות כנסמכת ונובעת ממנה. כאן מתהפך הכיוון לחלוטין. ובכן, ברוכים השבים לתנועה הדתית־לאומית, השבה לתחייה, אשר מטרתה אינה השתלבות גרידא, אלא הובלת סדר יום שונה מהותית למדינת ישראל.
על כן סברו גדולי התורה שלנו - בהם הרב צבי יהודה קוק, הרב יוסף דב סולובייצ'יק והרב אברהם שפירא - שחייבת להיות מפלגה דתית, שחבריה חדורים בהכרת הערך הקיומי ליהדותה של המדינה ולקידומו של החינוך הדתי, להנחלת ערכי היהדות לכלל המערכת החינוכית, לצביונו היהודי של הצבא ועוד - לא רק כעניין חשוב, אלא כציפור הנפש.
אלא בתורותיה
חלקים בתנועה הציונית סברו כי הדת נועדה רק כדי לקיים את היהדות בגלות, וכשחוזרים לארץ ישראל אין בה עוד צורך. התנ"ך הפך לספר היסטוריה ורעיונות מוסריים, והמצוות המעשיות נעזבו. המושג הלאומי־חילוני שואב את ערכיו מהלאומיות האירופאית בתקופת 'אביב העמים'. באחד ממשפטי הביקורת החריפים על התנועה הציונית, שבה גם תמך, כתב הראי"ה קוק: "ודור חי יקום ויאמר בגאון, השלכתי את כל סבל הירושה ולאום אירופאי חדש נוצרתי. והאמרה הזאת מלאתי צחנת ריקבון, היא עולה מכל התכונה העכשווית, בארץ ובחו"ל. אוי לנו כי שודדנו" (אגרות ראי"ה ג, תתקה). הלאום שלנו אינו מבוסס על היסטוריה משותפת, שפה משותפת וארץ מולדת, כפי שרגילים להגדיר בעולם. הוא יצירה אלוקית: "הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כז, ט). "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). כהגדרת רס"ג: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה".
מן הצד האחר, יש בעולם החרדי גורמים הסבורים כי היהדות הינה דת בלבד. זאת, למרות שבמשך דורות רבים היינו לאום עם צבא וממלכה. לדעתם הייתה זו תקופה שחלפה, ואין לשוב אליה מתוך יוזמה אנושית, עד ביאת המשיח. המושג 'דתי' הינו גלותי, משעה שהפסקנו להיות עם היושב בארצו, והיהדות הפכה למערכת של מצוות הפרט, והחברה המקומית - קהילת קודש - כבר לא כללה את הגוף הלאומי.
לכן התוספת 'לאומי' חשובה להרחבת המושג 'דתי', כשאנו חוזרים ומחדשים את הלאום על שלל היבטיו. אנו רואים כמצווה את התחדשות הלאום הישראלי, על פי הרמב"ן במצוות יישוב ארץ ישראל, שתהיה בשלטון יהודי, כלומר - מדינה. כך היה הרצי"ה שב ומסביר פעמים רבות את ערכה של המדינה, ואת משמעותו התורנית של יום העצמאות. המושג הלאומי כולו בא מן הקודש ושרוי בו, וכפי שהגדירו הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק - כל אחד בסגנונו - אין זו הרכבה של 'גם וגם'. עמוק מזה: הלאום הוא הבסיס לתורה. אנו נבחרנו כעם ולא כיחידים. "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" (שמות יט, ה). וכך ברכת התורה: "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ".
הקדמת ה'דתי' ל'לאומי' מבטאת גם את האמת ההיסטורית, שלא אנו התחברנו לתנועה הציונית־חילונית. אדרבה, היא התחברה לתנועת השיבה הדתית לארץ ישראל בדורות האחרונים, וחוללה בה מפנה חילוני. במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה הייתה יוזמה של הרבנים קלישר, גוטמכר ואלקלעי לעורר את היהודים לעלות לארץ ישראל, ליישב אותה ולהפריח את שממותיה, לחדש את השפה העברית, להקים צבא ומשטרה וליצור מסגרת מדינית.
גוף בלי נשמה
למרות הבדלים בתפיסות, במטרות ובסדר העדיפויות - גורם אחד משתף את הדתי־לאומי והציוני: שיבת עם ישראל לארצו והקמת מדינה. הציונות החילונית אימצה רק את החלק הפיזי של החזון, וזהו יתרונה מצד אחד - כביכול לא להתנגש עם ערכים דתיים - אך בה בעת זהו גם חסרונה. באין חזון ייפרע עם. או חמור מכך - בעקירת החזון המקורי והשורשי, אין נשמה לגוף הלאומי המתחדש. העצמות היבשות שבו והתאחדו, גם הבשר והשרירים, אבל חסרות עדיין הרוח והנשמה. כיוון שאין ואקום, נקלטה התרבות המערבית והפכה אינטגרלית בהגדרתה של המדינה. לעומת זאת, התנועה הדתית־לאומית שואפת לתחיית הקודש: שורשיות והמשכיות מתחדשת. לא בכדי, בבחירות לכנסת ה־15 הייתה סיסמת המפד"ל "נותנים את הנשמה למדינה", על כפל המשמעות של המשפט.
אלא שהפעילות המשותפת, תוך יצירת קרבה גדולה - בצבא, באקדמיה ובשאר תחומי החיים - גורמת לבלבול ולטשטוש. מכאן נובעים הנזקים הרוחניים, כשהציונות מחליפה את הדת אצל צעירים רבים, וגורמת לנטישה המונית של אורח החיים הדתי. מצב זה דורש מאיתנו זהירות ושמירה מעולה, ובעיקר - פעילות נמרצת לחיבור הציונות בכללה לשורשיה התורניים.
כבר בזמנו הצביע הרב קוק על רבני שיבת ציון ועל תנועת חובבי ציון המאמינים כעיקרו של הזרם הגאולי המקורי, שהציונות החילונית נבנתה עליו והטתה אותו לכיוונים בעייתיים מאוד. על כן, קרא לשוב למסלולו המקורי, ויחד עם תמיכתו בתנועה הציונית, דרש מ'המזרחי' לשנות את האידיאולוגיה של ההסתדרות הציונית. כשראה ש'המזרחי' אינו מצליח לממש את חזונו של הרב ריינס ולהשפיע מבפנים על התנועה, עמד והקים תנועה אלטרנטיבית בשם 'דגל ירושלים'. מטרתה הייתה תחיית הקודש, ששיאה המיוחל הוא המקדש. בתנועה זו רצה לאחד את כל שומרי המצוות לעלות לארץ ישראל, ולהיות הגורם המוביל במדינה שתקום, כך שערכי הקודש יבואו בה לידי ביטוי חזק ומרכזי.
תנועה זו לא התקיימה זמן רב, אך שלוש תוצאות חשובות היו לה: הקמת הרבנות הראשית, הקמת ישיבת מרכז הרב, והוצאת כתבי הראי"ה. כל אלה מהווים תשתית חשובה ומשמעותית לתחיית הקודש מאז ועד היום, וככל שהשנים עוברות המשמעות שלהן נעשית עמוקה וקיומית, ומתפשטת בקרב ציבור הולך וגדל.
שותפים פעילים לתחיית הקודש מצא הראי"ה באנשי 'הפועל המזרחי', שיישמו בחייהם את חזון שיבת ציון לאורה של תורה. תנועה זו השפיעה באופן דרמטי על דמותה של המדינה, בהקמת תנועת הנוער בני עקיבא ובהקמת מאות נקודות יישוב דתיות, שיכונים דתיים, גרעיני נח"ל, ישיבות הסדר וישיבות גבוהות, בתי כנסת ומוסדות חינוך, חבר הרבנים שהיה יד ימינה של הרבנות הראשית ביצירת 'תורת המדינה', ועוד. כש'המזרחי' ו'הפועל המזרחי' התמזגו לקראת אמצע שנות החמישים, הוכרז על מפלגה דתית־לאומית. במשך עשרות שנים דאגה המפלגה לדמותה היהודית של המדינה, לחוסנה של הרבנות הראשית, למינוי רבנים ברחבי הארץ, להקמת ישיבות ויישובים דתיים ועוד. סדר היום שלה גרם בעת משבר להפלת ממשלות בגלל כפייה חילונית, חילול שבת וסעיף מיהו יהודי.
שני זרמים
כמו בכל תנועה, גם בתנועה הדתית־לאומית קיימים לפחות שני זרמים: אחד אשר הצד הדתי שולי אצלו, ואחד שאצלו הצד הדתי מרכזי. אינני מדבר על החיים הפרטים, שגם בהם הדבר ניכר, אלא על האידיאולוגיה וקריאת הכיוון במישור הלאומי. ייתכן שהזרם אשר מתחילה לא שאף אלא להשתלב, אכן הגיע למימוש מטרותיו. הזרם השני, זה שממשיך את חזון האבות המייסדים של 'המזרחי', 'הפועל המזרחי' והמפד"ל לאורך רוב שנותיה, ימשיך את דרכו הארוכה והקשה להנחלת התורה כמובילת ערכיה ודרכה של המדינה. כך בפרהסיא שהתקלקלה מאוד בשנים האחרונות, כך בחינוך שנסוג אחור בגלל קמפיין ה'הדתה', כך ברבנות שהולכת ומצטמקת, כך בצבא המובל בידי אג'נדות בעייתיות, באקדמיה, בספרות, באומנות ועוד.
הלא כך הוא שירו של הרב נריה שהיה מושר בבני עקיבא:
"יבוא היום יכיר העם כי התורה היא חיינו,
ילכו ללמוד תורה כולם והיא שתאיר את דרכנו,
בלב אמיץ בעזרת ה' עלה נעלה".
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה אמונה: גבורתה ושפלותה
אמונה כ"ט -ל"א
השיעור עוסק בתפקידה הכפול של האמונה: מחד להעלות את האדם לעוז וגבורה עילאיים הנובעים מדבקות בה', ומאידך לעדן ולרכך את עוצמתו הפראית. בהמשך לכך מוסבר כי הנהגת העולם והחיים דורשת חיבור לאמונה הגבוהה ולפנימיות התורה, שהם המקור האמיתי להחייאת כוחות הנפש ולתחייה רוחנית מלאה.
נח התורה כשורש המציאות והאדם
שמירה על העולם ופתיחה לזמן חורף
שמירה על ממון חברך והתרחקות מאבק גזל , החשיבות בהתמדה בזמן חורף והשקיעות בישיבה.
שם משמואל על הפרשה שלמות נח, השבת וסוד הדיבור
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק ב'
השיעור מבאר כיצד תאריו של נח משקפים שלמות בגוף, בנפש ובשכל כנגד קלקולי דור המבול, ומקביל מעלות אלו להארות וברכות יום השבת שנוח רומז אליו. בנוסף, מוסברת חוכמתו הייחודית של נח שהתבטאה בביטול עצמי מוחלט לרצון ה' בכניסתו וביציאתו מן התיבה, הנהגה שזיכתה אותו ללשון "דיבור" המורה על חיבור פנימי וישיר עם הבורא.
שם משמואל על הפרשה פגם האדם ותיקונו בצלם אלוהים
שם משמואל על הפרשה - נח - חלק א'
השיעור עוסק בהשפעת חטא עץ הדעת על מרכיבי האדם – גוף, נפש, שכל וצלם אלוהים המחבר ביניהם, ובתהליכי הבירור והתיקון שנועדו להפריד בין הנשמות הטהורות לטמאות. מתוך כך מוסברת נפילתם של אנשי דור המבול שסירבו לתיקון, אל מול שלמותו וצדקותו הייחודית של נח.
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עבודת הנפש והמידות
עבדת מידות נפש א -ה
השיעור מדגיש כי לצד לימוד התורה, האדם מחויב לעסוק באופן עצמאי ומעמיק בזיכוך מידותיו ובתורת הנפש. מתוך הכרת שתי הנפשות הפועלות בו, הוא לומד לרומם את כוחותיו ולתקן את עצמו ואת הכלל.
יסודות הש"ס ספקות באיסורים מול ספקות בממונות
השיעור בוחן מדוע בדיני איסורים הכלל הוא "ספיקא דאורייתא לחומרא", ואילו בדיני ממונות הולכים אחר המוחזק ("המוציא מחברו עליו הראיה") ומקילים בספק. מתוך עיון בשיטות ה"קונטרס הספיקות", ה"תומים" ור' שמעון שקופ, מתבאר ההבדל המהותי בין איסורים שמיימיים לבין דיני ממונות המבוססים על סברה אנושית ורצון הצדדים.
אורות ישראל ותחייתו תהליך הגאולה כהתרחשות רציפה ומתמשכת
אורות ישראל ותחייתו פרק כ"ז - כ"ח
השיעור עוסק בתפיסת הגאולה כתהליך היסטורי אחד ורציף, שמתחיל ביציאת מצרים ונמשך לאורך כל תולדות עם ישראל. מתוך כך מודגש כי הירידות, הגלות והפעולות האנושיות היום-יומיות אינן מקריות, אלא מהוות שלבים פנימיים המובילים בסופו של דבר לאחדות האומה ולתכלית השלמה.
נח מגדולת הבריאה לעבודת הלב
השיעור עוסק במגבלות השכל האנושי מול אינסופיות הבורא והשגחתו, דרך מפגשי רבי יהושע בן חנניה והקיסר וביאור מהות יום השבת. מתוך כך מודגש כי תפקיד האדם בבריאה אינו שליטה או מסחר עם שמיים, אלא עמידה בענווה וחיבור אמיתי לקדוש ברוך הוא דרך תפילה וכיסופי הנפש.
עין אי"ה - הרב משה גנץ משמעות הדין ככוח מרפא לנפש
שבת א, ק"ס
השיעור עוסק בתפיסתו של הרב קוק לפיה הדין שלאחר המוות אינו עונש נקמני, אלא התפכחות פנימית שבה האדם רואה את האמת וחש כאב על החמצת ייעודו. ייסורים רוחניים אלו נועדו לזכך את הנפש, לנער אותה מהשקיעה בחומריות ולהשיבה אל טבעה האלוקי המקורי.
עין אי"ה - הרב משה גנץ שאלות הדין ומבט אל העתיד
שבת א, קס"ב - קס"ד
השיעור עוסק בשאלות שנשאל אדם בבית דין של מעלה – בהן משא ומתן באמונה, קביעת עתים לתורה וציפייה לישועה – על פי תורתו של הראי"ה קוק. דרך שאלות אלו נבחנים החיבור בין יושר טבעי ללימוד התורה, וכן החשיבות שבהתבוננות אופטימית ופעילה על המציאות מתוך מבט אל העתיד והכלל.
נח משיב הרוח ומוריד הגשם -גבורות גשמים, האומנם?
הסברים מדוע מובא בתלמוד 'משיב הרוח ומוריד הגשם' בשם 'גבורות גשמים' שלושה הסברים. ומדוע מזכירים בברכת תחיית המתים.
רביבים חובת לימוד כל יסודות התורה
מצוות תלמוד תורה מוטלת על ההורים, ועליהם לדאוג שבניהם ילמדו יסודות אלו בעודם צעירים | מי שלא הספיק ללמוד בצעירותו, חובה שילמד בעצמו בבגרותו | במשך הדורות תוכן הלימוד התרחב, עד שהוצרך להתיר לכתוב את התורה שבעל פה | המיוחד בתלמוד, שהזוכה לרכוש את המיומנות המורכבת שבלימודו כביכול נכנס לעולמם של חכמים ומשתתף עימהם בדיון | עיקר תכלית הלימוד להכין את התלמידים ללמוד היטב ובדייקנות אליבא דהלכתא | צריך לתכנן תוכנית שבה עד סביבות גיל 20 יקיפו התלמידים את כל יסודות המצוות וההלכה עם עיקרי ההסברים שנתבארו בתלמוד ובמפרשיו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת נח תשפז
קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי - מהו לשון קֵץ שיש פה, ולא שייך קֵץ אלא בדבר הקצוב מתחלה. מִכׇּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל - לכאורה אֲשֶׁר יֵאָכֵל הוא מיותר. דאם הוא לְךָ מַאֲכָל הוא ראוי להיאכל. מה הטעם שנוהגים לאכול דגים בשבת קודש. ומה הקשר לפרשה. למה שלח שני עופות הללו דווקא עורב ויונה, והלא יש הרבה עופות שפורחים טוב יותר מהם.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות סעודות שבת הלכה למעשה
שיעור מרתק ומעמיק מפי הרב משה בר ציון שליט"א העוסק בהלכות סעודות שבת. בשיעור מבאר הרב את יסודות שלוש הסעודות, השיטות השונות בזמני הסעודות (כולל סעודה שלישית אחרי השקיעה), השיעורים הנדרשים באכילת כזית וכביצה, דיני ברכה אחרונה, והאם מותר לעשות סעודת שבת חלבית. כמו כן, משולבים סיפורי מופת מרגשים על מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל והתמדתו בתורה.
