שם מרדכי

האם יאוש הופך להפקר

בבא קמא מד, ב; נדרים מג, א – מד, ב

לדעת הרמב"ם יש מצב שבו היאוש הופך להפקר. הפקר אינו קנין אלא "הסתלקות" שבדרך כלל אסור להתחרט עליה; אך פעמים שמותר לחזור מן ההפקר.

חידושי הדין בנזקי הפקר

בבא קמא יג, ב; בבא בתרא נד, ב

רבנו חננאל הרי"ף והרמב"ם דייקו מלשון הסוגיה בבבא קמא יג, ב (והסוגיה בבא בתרא נד, ב), שהפקר מהווה הסתלקות ולא הקנאה. לפיכך, למרות שהמפקיר את שורו פטור מלשלם את מה שהוא הזיק - יש אפשרות לחייבו.

הפקר: הקנאה, או הסתלקות

נדרים מג, א – מד, ב

בסוגיה במסכת נדרים מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לרבא - האם הפקר פועל כ"הקנאה" או כ"הסתלקות". רבא העמיד שתי ברייתות באוקימתות - שנפסקו ע"י הרא"ש ונתה"מ. אך הרמב"ם השמיט אותן מפני שפסק כר' יוחנן.

חיובי שומר שמסר לשומר

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

בבא מציעא לו, א-ב; בבא מציעא עח, א

שיטת רש"י – בחיובי אונסין

בבא מציעא לה, ב; בבא מציעא צו, ב; סנהדרין עב, א

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר; ור' יוסי פסק שלבעלים. רש"י סבור שמדובר במחלוקת תנאים שורשית - האם "שומרים" ו"גנב" מתחייבים ב"חיובי אונסין".

רבנו חננאל – בסחורה בפרת חבירו

השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר, ומתה הפרה; חכמים פסקו שהשואל ישלם פרה חדשה לשוכר. רבנו חננאל מעמיד את הסוגיה באוקימתא – שמסבירה את ההגיון שבדבר.

תולדת אבידה

לשיטת הרמב"ם, ניתן לקיים את מצוות "השבת אבידה" - גם לאחר יאוש הבעלים. אולם אם מדובר ב"תולדת אבידה" כגון מטבע – הדבר אינו אפשרי.

מלקות בעושק שכיר ובריבית

בבא מציעא סא, א; בבא מציעא עב, א

לשיטת התוספות מי שעושק שכר שכיר חייב מלקות, וכמו כן עדי הלוואה בריבית דאורייתא נפסלים לעדות. אך לשיטת הרמב"ם במקרים אלו מדובר באיסורים שהם תולדת גזל ותולדת ריבית, ולכן אין מלקות ואין פסול לעדות.

תולדת גזל

הרמב"ן הסביר, שמי שראה שנפל מחבירו מטבע, ונטלה כדי לגוזלה ולא להשיבה – לאחר היאוש הוא פטור ממצוות ההשבה. מדובר ב"תולדת גזל" - שדינה שונה ממי שעבר על הלאו של גזל.

שיטת הרמב"ם בלולב הגזול

בבא קמא סו, ב; בבא קמא סח, ב; סוכה דפים כט-ל

תוס' הקשו שבסוגיה בב"ק דף ס"ו קיימא לן כרבה שיאוש קונה, ואלו בסוגיה בב"ק דף ס"ח משמע שהלכה כר' יוחנן שיאוש אינו קונה. הרמב"ם הכריע שר' יוחנן סבור שיאוש קונה אך לא לגמרי. סיוע להבנת הרמב"ם יש בדברי ר' יוחנן בפרק לולב הגזול.

שיטת הרמב"ם ב'אדם עשוי למשמש בכיסו'

בבא מציעא כא, ב; בבא מציעא כו, ב; בבא קמא קיח, ב

קיימת מחלוקת האם החזקה שאדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה היא כפשוטה. רש"י הכריע שהיא כפשוטה. אולם הרמב"ם הכריע שהיא אינה כפשוטה; ולכן נוצר הבדל בין דיני השבת גנבה לבין דיני השבת גזלה.

קנייני יאוש באיסור

בבא מציעא כא, ב; בבא קמא דף סו, א; בבא קמא דף קיד, א

הסוגיה בתחילת אלו מציאות הקדימה, שאם דבר הגיע באיסור לידי המחזיק בו, הוא לא יזכה בו גם כשהבעלים יתייאשו. הרמב"ם פסק כמו סוגיה חולקת שסבורה שקונים ביאוש גם באיסור. יש הבדל בין דיני גזילה לבין דיני גנבה ביחס להשבת הדבר שנלקח.

שיטת הרמב"ם בקדושת עזרא

ברמב"ם קיימת סתירה שיטתית בהלכות רבות; פעמים שמשמע שקדושת הארץ בזמננו היא מדברי סופרים, ופעמים שמשמע שהיא מהתורה. הדבר נובע מפסיקת הרמב"ם בחלות שנובעת ממצוה, שהיא חלה בעתיד אך החלות שלה היא למפרע.

שיטת הרמב"ם בקניינים מתמשכים

קידושין נט, ב; כתובות פב, א

הרמב"ם סבור שקנין של "מעכשיו ולאחר שלושים יום" חל בדיני ממונות כתנאי רגיל שחל לגמרי מעכשיו. אולם בדיני קדושין הקנין פועל כקנין מתמשך שחל בעתיד - ומוחל למפרע.

עתיד ולמפרע ברמב"ם

רבא קיבל למסקנתו את היסוד ש"חלות שם" שנובעת מ"מצוה" – מסוגלת לחול למפרע. הרמב"ם דחה מהלכה סוגיות רבות שבהן רבא עדין לא קיבל את היסוד הזה; כגון קידושי קטנה, ושפחה חרופה, ומסירה לרשות הבעל.

הרמב"ם - והתורם שלא ברשות

הרמב"ם פסק, שמי שליקט פירות לעצמו משדה חבירו והפריש תרומה, ואח"כ בעל הבית הגיע והסכים למעשיו; תרומתו חלה. הפסיקה הזו היא נגד תחילת הסוגיה בב"מ דף כא; אך היא מתבססת על שיטת רבנו חננאל בהמשך הסוגיה.

יאוש באבידה שבנהר

בבבא מציעא דף כ"ב ע"ב

בסוגיית "יאוש שלא מדעת" הובא לימוד של ר"ש בן יהוצדק, שאבידה ששטפה נהר מותרת בלא יאוש; אך הרמב"ם פסק לפי הסוגיות שבהמשך הפרק ולפי סוגית הירושלמי שההיתר הוא מטעם יאוש. הדבר מיישב את הסתירה שבפסקי הרמב"ם.

סימן העשוי להידרס

בבא מציעא דפים כב, ב; כג, א

רבה סבור שסתם אדם מתייאש בקלות אם יש לו סימן העשוי להידרס; ואילו רבא חולק עליו. רש"י פסק כרבה מפני ששיטתו דומה לשיטת אביי שאדם מתייאש בקלות אם נודע לו שנפל ממנו מטבע. אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כרבא.

פירות מפוזרין

בבא מציעא דף כא, א

בבא מציעא דף כא, א

סוגיית ליזיל בתר בתרא

בבא מציעא דף כו, ב

מי שנכנס לדירה מושכרת שנעזבה ומצא מטבע, צריך להחזיר ל"אחרון". זה נגד החזקה שאדם ממשמש בכיסו וכבר התייאש. רש"י הסביר שמדובר בשני שוכרים ולכן אין יאוש. תוס' הסבירו שמדובר בבעל הבית. הרמב"ם סבור שהחזקה שאדם ממשמש בכיסו והתייאש - אינה כפשוטה.

יאוש שלא מדעת - הלכה כרבא

בבא מציעא דפים כא-כב, בבא מציעא דפים כו-כז

סוגיית "יאוש שלא מדעת" הכריעה כאביי, אך הרי"ף והרמב"ם פסקו שלא כאביי. לשיטתם בסוגיית "הלוקח מן התגר" מוכח שלא כאביי. ומוכח שם שהלכה כשיטה חדשה של "חזקת יאוש" - שהיא שיטת רבא במקום אחר.

קרוב לה ואפילו מאה אמה

הרמב"ם פסק את דברי רבי יוחנן שאם הגט או שטר הקדושין נפלו רחוק מאוד מהאשה אך היא מסוגלת לשמור עליהם - הדבר משפיע על מעמדה האישי. אך הרי"ף השמיט אותם בגלל שיטת שמואל. הרמב"ם סבור ששמואל אינו חלוק לגמרי על רבי יוחנן.

נפל הגט בגג של אחר

גיטין דף עט, א

רבא אמר שאם הגט נפל סמוך לאשה על גג ששיך לאדם אחר; היא מתגרשת ללא ידיעת והסכמת בעל הגג. הרי"ף השמיט דין זה, והרמב"ם הביאו. מחלוקתם היא מחלוקת תנאים ואמוראים בהבנת משמעות "ונתן בידה".

שיטת רש"י בקנית כלים שעל בהמה

בבא מציעא דף ט, א; עבודה זרה דף עב, א

בסוגיה בבבא-מציעא דף ט, א משמע שהוכרעה הלכה שמשיכת בהמה לא תועיל כדי לקנות את הכלים שעליה. רש"י הוציא שם מהפשטות הזו מכיוון שבסוגיה במסכת עבודה זרה משמע שמשיכת בהמה מועילה לקנות את הכלים שעליה.

המחליף פרה בחמור וילדה

בבא מציעא דף ק, א; בבא בתרא דף פד, ב; כתובות דף פו, ב

בב"מ דף ק משמע שבפרה שילדה ואין ידוע מתי - המוכר והקונה יחלקו את הולד - רק לשיטת סומכוס. המפרשים הקשו שהרמב"ם פסק כחכמים אך הביא את דין החלוקה. מדיוק דברי הרמב"ם משמע - שהוא מבאר את הסוגיה באופן אחר שקשור למחלוקת הסוגיות בהבנת קנין משיכה.

רכוב ברשות הרבים

בבא מציעא דף ט, א; בבא בתרא דף פד, ב; קידושין דף כח, ב

בב"מ דף ט מבואר שרכוב קונה ברה"ר מצד קנין משיכה. הרי"ף פסק שמשיכה קונה רק בסימטה - כתולדת קנין חצר; ולפיכך הוא השמיט את דין רכוב ברה"ר. הרמב"ם פסק שמשיכה קונה בסימטה ומצד שני רכוב קונה ברה"ר. לרמב"ם משיכה פועלת כתולדת קנין חזקה ויש לו סיוע ממשנה בקידושין שהרי"ף השמיט.

משיכה והנהגה בגמל

בבא מציעא דף ט, א

הסוגיה בב"מ דף ט, א חידשה, שאם אחד מושך גמל ואחד מנהיג אותו - רק המושך קנה. הרמב"ם הביא דין זה רק בהלכות מציאה, מפני שהוא נקט שזה דין מיוחד בקנייני מציאה שנלמדים מקנייני הגנב. לשיטתו, מציאה נקנית במשיכה ברה"ר - למרות שאין קונים שם במכירה.

מחלוקת הסוגיות בקנייני הגנב

בבא מציעא דף י; בבא קמא דף נה; סנהדרין דף פה; כתובות דף לא

בסוגיה בב"מ דף י' מובאת דרשה ולפיה גנב קונה באמצעות חצירו שנחשבת "ידו", וכך פסק הרמב"ם בפרוש המשנה. אולם בהלכותיו הוא חזר בו ופסק כסוגיה בסנהדרין דף פ"ה ש"ידו" של הגנב - הכוונה ל"שליטתו", וכסוגיה בכתובות דף ל"א. יש כמה נפק"מ למחלוקת זו.

שיטת רש"י והרמב"ם בתקפה בפנינו

רשי והרמבם סבורים שמשמעות הבטוי "אודויי אודי ליה" אינה הודאת בעל דין רגילה. שיטתם מבוססת על הסוגיה בבבא בתרא - שם משמעות הבטוי הזה היא הסכמה ולא הודאה.

הגרסה העתיקה ברמב"ם

ברמב"ם בהלכות אישות פרק ט"ז הלכה כ"ה קיימים קשיים מרובים. לראשונים היתה גרסה אחרת ברמב"ם והיא מופיעה בכתבי-היד העתיקים; וכך מיושבים הקשיים.

שיטת הרמב"ם במודה בדבר שאינו יכול לכפור

הרמב"ם למד מהירושלמי - שהפטור משבועה ב"מודה בדבר שאינו יכול לכפור בו" - קיים רק כאשר התובע בא מלכתחילה עם טענה מבוררת. אך כאשר הטענה אינה מבוררת, למרות שיש סכום שהנתבע ישלם ממה-נפשך - אין פטור משבועה על השאר.

שבועה בשעבוד קרקעות

בבא מציעא דף ד' ב, שבועות דף ל"ב

הסוגיה בב"מ חידשה שגם הודאה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועת התורה, אך מפשטות הסוגיה במסכת שבועות משמע שדווקא כפירה בשעבוד קרקעות פוטרת משבועה התורה. הרמב"ם פסק כסוגיה במסכת שבועות; ולפיכך הוא מבדיל בין שבועת הפקדון לבין שבועת העדות; ובין כפירה בשעבוד לבין הודאה בשעבוד.

הודאה ומִלווה על-פה

בבא מציעא דף ד' ב, בבא בתרא דף קע"ה א

לשיטת התוס' בב"מ, הודאה במקצת נחשבת להלוואה בע"פ שיש בה שעבוד קרקעות - והתורה חייבה שם שבועה - רק כאשר התובע מחל על השעבוד או שאין לנתבע קרקעות. לשיטת התוס' בב"ב והרמב"ם, אם אין שני עדים על ההלוואה - ההודאה אינה מוגדרת כהלוואה בע"פ - ולפיכך אין שעבוד קרקעות וקיימת שבועה מהתורה.

מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בשומר שמשלם

בבא מציעא דפים ל"ג-ל"ה; שבועות דף מ"ג

הרי"ף פסק שרק שומר שמצהיר שהוא ישלם - נשבע שהחפץ שנעלם אינו ברשותו; ואילו הרמב"ם פסק שגם שומר שמשלם ממש - נשבע על כך. שורש המחלוקת במחלוקת סוגיות בשיטת רב הונא.

מחלוקת הרי"ף והרמב"ם בנוסח השבועה

בבא מציעא דף ה ע"ב, דף ל"ד-ל"ה

הרי"ף פסק את דברי רב הונא - שהאוחז בטלית נשבע בלשון הבאה: "כולה שלי, ולדבריכם שבועה שיש לי בה, ואין לי בה פחות מחציה". הרמב"ם השמיט את דברי רב הונא. שורש מחלקתם בהבנת שיטת תלמידי רב בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי.

הכופר בפקדון ושיטת הרמב"ם

בבא מציעא דף ד

בתחילת המסכת מובא שהכופר בפקדון שהיה בידו בעת שכפר - נחשב לגזלן שפסול לעדות ושבועה. בסוגיית "ההוא רעיא" משתמעת הבנה חדשה בענין זה. הרמב"ם לא הביא את הדין הזה כלשונו.

הסוגיות החלוקות ב"רבי חייא קמייתא"

בבא מציעא דף ג, דף ה

בדף ג משמע שרבי חייא מחייב שבועה רק כשהעדים מעידים בחיוב ממון ברור; אולם בדף ה בסוגיית 'ההוא רעיא' משמע שחיוב השבועה הוא גם בעדות שאינה ברורה אלא שהנתבע מתחייב לשלם מתוך דבריו. הרי"ף ורבנו חננאל פסקו גם את האופן הזה, אולם הרמב"ם קיבל את שיטת הגאונים שדחו אותו.

שנים אוחזין - בטלית או בקצותיה

בבא מציעא ז.

תקציר שנים אוחזין - בטלית או בקצותיה יש שמעמידים את המשנה כשבעלי הדין אוחזים בטלית עצמה, והמשנה יכולה להוות סיוע לדין רבי חייא הראשון - שהעדאת עדים מחייבת בשבועה; וכך הכריע רבנו חננאל. ויש שמעמידים את המשנה כשבעלי הדין אוחזים רק בקצות הטלית, והמשנה יכולה להוות סיוע רק לדין רבי חייא השני - ש"הילך" חייב בשבועה; וכך העמיד הרי"ף.

שבועת הכופר בפקדון

בתורה משמע שיש שבועה רק כשהוא מודה במקצת, יש שיטה שסבורה שיש 'ערוב פרשיות' ורק בהלוואה צריך הודאה במקצת. הרי"ף פסק כשיטה והוא מחייב כופר הכל בפקדון בשבועה; ולפיכך הוא השמיט כמה משניות וסוגיות.